Archive for the Category ◊ אמירות על החיים ◊

• Tuesday, February 03rd, 2009

הזמן אינו עוצר, ולו לרגע קט. השנה עוד לא התחילה ואנו כבר בחודשה השני. שום ציון דרך, אין שופרות ואפילו לא שטיח אדום. פשוט חודש נוסף ואפילו דיי קצר, ללא תואר, ללא אדרת. כן, כבר למדתי, ממרחב שנותיי לדעת שגם חודש זה יחלוף ללא זכר. אז איפה היינו, ומה עשינו. מאיזה הר ירדנו, ואיזו בקעה נפרשה לרגלינו. אני לא זוכרת. עובר עוד יום, ועוד יום, כמו טיפות הגשם, כמעט כל הימים נראים זהים, זה עם מעט זעתר, וזה עם סחוג וזה רק עם מעט מלח, אך לבסוף עוד טיבול הסלט האין סופי של החיים.
אז אני מחפשת נקודת ציון, אחיזה בקרקע – שתלחש לי ייחודיות, אות לקיים, לזה שברגע זה חלף ועבר, רגע שגם בו לא חשתי. השעות על קו רצף, החיים, המעשים, ואני כמהה מחד לחיי היום יום, לשגרה, ועם זאת מרגישה פספוס. היכן ימיי שלי, ואיך הגעתי ליום זה, שעה זו, שנה זו? איך מכל הימים, נשאר כמו אבק שהשאיר אחריו ג’יפ דוהר, הזמן האובד.
כך בכל הבליל הזה של החיים, אני לא בטוחה שאני מצליחה להשאיר חותם, אני אפילו לא בטוחה שאני צריכה או רוצה להשאיר חותם. מה התפקיד שלי ביקום הזה? במה אני ניחנת, במה אני נבדלת מעבר לזה שזכות קיומי הוא בקיומי והבדלי הוא מעצם היותי אני?
איני יודעת הרבה, וככל שאני יודעת יותר אני חשה שאיני יודעת כלום. אבל, אני יודעת שבשביל לחוש את החיים אני צריכה להיות מסוגלת לראות ולהקשיב, להיות שם, בתוך החיים עצמם, מבלי לפחד מהם. מבלי לחוש שזו אינה זכותי. אני יודעת גם שאני עושה זאת יותר מבעבר. אך כנראה שזה לא מספיק.
מהם החיים האלה? מה שאנו עושים מהם. אם נקשיב, חיינו יהיו קשובים, אם נחוש, הם יחושו אותנו. החיים הם כמו מראה שאם נהייה מודעים, לא רק שהם ישקפו לנו אותנו, אלה גם יראו לנו את הדרך הלאה.
יש משהו בעובדה שלחיים האלה ישנו קו סיום, בחיבור עם הקצב המטורף של החיים, והכהות חושים שבה אנו חווים את החיים שנותנת לי תחושה שהזמן שלי על הכדור מאוד מאוד יקר, יקר שאינו מאופשר מדידה בכלל. כל יום, כל שעה הם תענוג של קיום. הלווי והייתי יודעת איך להקשיב ולראות יותר. הלווי שהייתי יודעת לחוות את החיים יותר.
הלווי…

• Thursday, September 25th, 2008

לילדה שבי,
ילדה, אני מגישה לך את אמא אדמה
כך מבין שתי ידיים
לעיתים רגבים רגבים
לעיתים פוריה, או צחיחה

לעיתים ספוגת שמש
לעיתים עטופה בחושך
אך היא שם

איספי אותה בשתי ידייך הקטנות
שחקי איתה, היא קוראת לך לשחק
למשש, להתפלש בה, אמא אדמה

היא אמך, ממנה נאמר כי באת
הריחי, תני לה למלא בניחוחתיה את ריאותייך
מריח הענבים בכרם, ריח הפרות במרעה
ריח הירוק של האחו הגולש לרגלייך
ריח ציפור המתקשה מעוף

סיפגי אותה, היא אמך
מרחי אותה על פנייך
תני לה לעטוף אותך בכל שיש בה
יש בה את כל הדרוש לצמיחה שלך

היא תספוג מכתך כשתפלי
היא תכסך בעיציה כשתרטבי מהמטר
היא תרשה לך ללכת לאן שתרצי
היא תנתב רגלייך
היא תורה לך כיוונים

היא תלטף בידיי הרוח
היא תעטוף במעיל יופיה, בראי פלאייה
התבשמי ילדה, אמך תמיד תחזיק, ותמיד תהייה חזקה
תמיד תעודד, אם תהיי קשובה מספיק
יש בה את כל סודות העולם ללמד אותך

חבקי ילדה בזרועותייך הקטנות
את מאורות השמיים
אלה יאירו את דרכך
ילמדו אותך את דרך האהבה

חבקי את איתני הטבע
שחוזקם יחברך לשורשים, לאדמה
לעבר, לשהיה
הקשיבי להם איתנים
ראי בהם מורייך
ראי בהם את השנים

התהדרי במעיל החום והקור, במעיל הזריחה והשקיעה
פרשי ידייך לארבע קצבי ושאי לאן שאמך תוביל
התהדרי בעונות השונות וברכי עליהן

והחשוב ביותר, אולי
שימי ליבך בניסתר שביקום
בפלאי
שאי ילדה יפה עיניים נוצצות
לכל שחדש, שלא מוכר
ולעולם אל תתני לפחדים
להשחיר את דרך האבנים הצהובה
עליה תדרכי בחייך

אוהבת, יעל

 

 

• Friday, September 19th, 2008

אני האבן שמכילה בתוכה חיים, דורות, דורות.
שכבות, שכבות אבן
חקוקים הם על חזי, חיי, גופי, ובעיקר על גבי.
הם שם, מאחור מפייסים, מגבים, מכילים, חיים, הדורות.
הם יוצאים מרחמי, מחזי אל הלא נודע
אלה העבר, ובגופי אלה – העתיד
דורות, דורות
מפלסים את דרך החיים להמשכיות
לתא האחד שנוצר ויווצר – וישא.
הם בי, בילדיי
הם תא, הם יווצרות
הם קיום, יופי ועוצמה
וגם כאב וצער
הם חוכמת התא
זה הנוצר, זה היוצר
עולם של תאים המכילים נשמות

ואני האם שפרחה מהתא,
אני התא שיצר אם
אני
וסביבי עלי כותרת לבנים
ועליהם חרוט עולם קסום
טבע הבריאה
ובתוכו האני וכל שבוחר
לחבוק בשתי ידיים את תא  – הבריאה.

• Thursday, September 18th, 2008

במקום רחוק, מעבר לים גדול, ים של שנים, שוכנת ארץ. כן היא על הכדור הזה, אי שם, אבל לא מעבר להרי החושך. זוהי ארץ, שהגשם רב בה, אך גם השמש לא מחסירה קרניה, להציף את האנשים באור של חום ותקווה

בארץ הזו אנשים מחייכים. הם מחייכים כי טוב. הם מחייכים כי נעים לחייך לאנשים מסביב, כמו גם לעצים ולאבנים. לא הם לא כל הזמן מחייכים, כי זו ארץ כמו כל ארץ אחרת, אם באמת יש כזה, (אני לא בטוחה שיש ארץ כמו כל ארץ אחרת, כי ארצות מביאות תרבויות שונות.) טוב, אז חיים בה בני אדם, ומכך נובע שיש בה הכל כמו עצב, ושמחה, אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, הנאות, כמו שחווים כל בני האדם בעולם

אז מה מיוחד בארץ הזו? יש לאנשים שמש בעיניים, לא לכולם אבל למרביתם, והרבה טוב בלב. כשהעיניים נפגשות, עם אדם זר שעובר מולי, אותו האדם לרוב מחייך, ואפילו מקצין ומברך לבוקר טוב, וממשיך בדרכו, מעין קסם כזה. יש משהו של להסתכל בעיניים ולחייך שעושה את הבוקר יותר בהיר, גם אם העננות כבדה, ואפילו מעט מטפטף

אז יש אנשים שמתאימים את הנעליים עגילים, ואם זה עושה להם טוב, אז אני שמחה שיש לזה מקום בעולם שלנו, כי אנו כאן בשביל שיהיה גם טוב. אבל כמו האנשים שמתאימים את העגילים לנעליים, אני מתאימה את הלב למקום, או אולי יותר נכון לאמר, אני מתאימה את המקום ללב. המקום הזה, אותו אני חווה יום ביומו, שנותן כל כך הרבה ירוק בלב ובעיניים, מברך אותי בברכתו, יום ביום, הוא המקום אותו אני מקדישה לכם כיום
באהבה
יעל

• Sunday, September 14th, 2008

אמירה לפני השינה,

הזמן עובר אין עצור. כמו מעין משא של עננים שחולפים ביעף, ענן אחר ענן, מבשרים לנו חלוף זמן, מבשרים עוד מספר רגעים שחלפו לעיניינו, והפכו אותנו בוגרים יותר, ואולי חכמים יותר

אני מחפשת אי שם ברום, בין העננים שעון, לא חייב להיות גדול, אפילו שעון שרשרת או אולי שעון יד קטן שיראה את השעות החולפות מבעד לעננים, אבל בשמיים, כך קראתי פעם בספר ילדים, אין שעון.  ולחוקי הטבע זמן משל עצמם, ואולי למעשה מושג הזמן הוא המצאה שלנו כאנשים בשביל לחפש מסגרת, גבולות. ואולי אפילו בשביל להתמודד עם תחושת הקטנות שיוצר בנו הטבע. האין סופי במפלי המיים, בים, בפלאי עולם או בחלל סביביינו

הנוף האורבני מוכתב ומכותר. בניינים, גינות נוי, כבישים, מכוניות. ואם זה, הטבע עדיין מכתיב. אור משתנה בכל שעה משעות היום, אנשים ומכוניות משנות את הנוף לבלי הכר החום הקור, העננים, ענני הנוצה, האפור של השמיים כשהגשם מכה, כל אלה יוצרים הכתבה שהיא מעבר לנו, מעבר לשעות המכתיבות ימיינו

 

לטבע יש שעון משלו. האדם ניסה להתחקות אחר פלא הטבע ויצר לוחות שנה לפי השמש, לפי הירח. הטבע שיצר אותם, או נוצר איתם, תלוי את מי שואלים, זז בעצלתיים לצלילי מאורות השמיים, כמו גם לריקודה של מערכת השמש

אז כבדו את החושך בחוץ שהוא יותר מלילה. הוא שעה בה הטבע מתכסה בשמיכתו, שמיכה כבדה המשכיבה את העולם ושוקעת איתו לשקט שונה, שקט של ינשופים, ותנים, שקט של חיות לילה, שרואות את העולם אחרת. הן רואות בעיניים מאירות אלפי כוכבים. עיניים שבראי האדם מהוות לרוב איום, אך בראי הטבע, מבשרות מחזוריות. ואנו, האדם המגשש ברגליו את אימא אדמה, מבושם מריחה, וניזון מפריה, נחכים אולי לעשות באם נלמד לזרום עם מקצב הזמן, ולעצור לרגע להתבונן בעננים החולפים ביעף
לילה טוב,
יעל

• Monday, September 08th, 2008

רציתי, בפתיחת הבלוג החדש שלי ” סיפורים של יעל,” לפתוח באמירת חיזוק לכל הנשים שבחרו באמהות. ילדים הם יצירה של שני אנשים. גם אם לעיתים הצד השני לא שותף מסיבה זו או אחרת. עדיין בכל אחד מאיתנו קיימים שניים. אנו יצירה של חיבור. וכשמסתכלים בראי הדורות, אפשר לגלות בנו מרבד עשיר באנשים, ריחות, תרבויות, שספגנו מהורינו, והדורות שהביאו אותנו לחיות על הכדור הזה.

מרביתינו לא זכינו בדורות האחרונים לחיות בשבט. וכאמהות לדורות הבאים, עובדה זו מקשה עלינו לבנות עולם של ערכים, רוחניות, ולתת לילדים מתוך היש, שהיה כל כך ספוג בהרבה מהדורות שבנו אחורה. היה ספוג בשבטיות, בחיים של היחד. כן אני יודעת, יש מחיר יקר לחיות בתוך שבט, עובדה, כשבט ישראלי, החיבור התרסק בשלב זה או אחר, בטח במספר מקומות לאורכה של הדרך.

כך שכאמהות מוטלת עלינו האחריות לתת ממקום ריק, ממקום שאנו לא זכינו לו. אני רוצה לעודד כאן את כל האמהות באשר הן, לחפש סיפורים שמדלגים דורות רבים אחור. סיפורים שבטיים, מלאי חוכמת חיים ואהבה, בשביל לעשות תיקון דורות למען העתיד, למען הילדים. שאלה ילמדו לצור את השבטיות, והכחמה שלהם, ולחדש בזאת את החוזק שבאהבה שבקבוצה, בחיבור, במשפחתיות.

אני אנסה בבלוג זה להביא מעט מהחוכמה שאני סופגת בדרך המדהימה שאני זוכה לה בחיים. מקווה שזה יעזור לעולם סביבי ליותר טוב, ובעיקר ליותר אהבה.

שלכם,

יעל זהבי מיטלמן,

אמא, אומנית, סופרת סיפורים, רק מאהבה 

• Sunday, September 07th, 2008

רציתי לברך אותך בהמון אהבה, על היוולדך כאמא בפעם השניה בחייך. אהובה, אני מקווה שילדה זו תלמד אותך לאהוב את עצמך עוד יותר ממה שהצליחה שירה לתת לך. אני מקווה שיחד, שני הקסמים היפייפיים שבחרו בך לכוון את עולמן, ובזה לבחור בחירותייך ודרכך יותר בקפידה, ממקום הרבה יותר אוהב, יראו לך את האור שאת, את האהבה הגדולה שאת, ויגרמו לך להאמין שיש סיבה שהן כל כך מדהימות.

ליבי כולו תפילה שחייכם ישתלבו יחד בקשר מתחזק ממקום נכון, מקום בו לא רק הן גדלות, מקום בו את מתבגרת. אימצי ידייך וחבקי עצמך. האמיני שהאמת בך. כל השאר יבוא מעצמו.

מזל טוב לרומי, לבחירה האמיצה והנהדרת לבוא לעולם הזה, נתבכרנו, תודה.

אוהבת, ומחבקת מכל הלב,

יעל