Archive for ◊ September, 2008 ◊

• Monday, September 29th, 2008

לכבוד השנה החדשה המתחילה להתפרס לפניינו, רציתי להקדיש לה מספר מילים

שנה יקרה, כולי תקווה שהשנה הזו תהייה שנה של חיבוק, כן כן, גם לנו מותר קצת הפסקה, מהמלחמות, האלימות, והקשיים, מהחולי והסבל שהסבו עלינו השנים הקודמות

בחלומי אני רואה, שנה של רוך של עננים, שנה של חיוכים בין אנשים, ובעיקר שנה ללא פחדים. עשי עמנו חסד

כן, אני מודעת שאורך הקדנציה שלך לא כל כך מצדיק השקעה כל כך מסיבית בנו בני האדם, אבל אולי הגיע הזמן שלפחות שנה אחת תשמור עלינו, תחבק אותנו, ותתן לנו להיות מעט יותר מאושרים

כן, אני יודעת גם  שהרבה מאוד תלוי באדם עצמו, אבל אולי בכל זאת, מעט סיוע לא יזיק. אז קבלי ברכותיי שנה חדשה, לימים של חסד ואהבה, למילוי הלב תקווה, שעולמינו יהיה טוב יותר, נדיב יותר, ומחבק.

ולכל אלה שרואים בתחילת שנה זו התחלה שלהם, תפילותי נישאות גם אליכם, ששנה זו עבורכם תהייה שנה של טוב.

אוהבת

יעל

• Thursday, September 25th, 2008

לילדה שבי,
ילדה, אני מגישה לך את אמא אדמה
כך מבין שתי ידיים
לעיתים רגבים רגבים
לעיתים פוריה, או צחיחה

לעיתים ספוגת שמש
לעיתים עטופה בחושך
אך היא שם

איספי אותה בשתי ידייך הקטנות
שחקי איתה, היא קוראת לך לשחק
למשש, להתפלש בה, אמא אדמה

היא אמך, ממנה נאמר כי באת
הריחי, תני לה למלא בניחוחתיה את ריאותייך
מריח הענבים בכרם, ריח הפרות במרעה
ריח הירוק של האחו הגולש לרגלייך
ריח ציפור המתקשה מעוף

סיפגי אותה, היא אמך
מרחי אותה על פנייך
תני לה לעטוף אותך בכל שיש בה
יש בה את כל הדרוש לצמיחה שלך

היא תספוג מכתך כשתפלי
היא תכסך בעיציה כשתרטבי מהמטר
היא תרשה לך ללכת לאן שתרצי
היא תנתב רגלייך
היא תורה לך כיוונים

היא תלטף בידיי הרוח
היא תעטוף במעיל יופיה, בראי פלאייה
התבשמי ילדה, אמך תמיד תחזיק, ותמיד תהייה חזקה
תמיד תעודד, אם תהיי קשובה מספיק
יש בה את כל סודות העולם ללמד אותך

חבקי ילדה בזרועותייך הקטנות
את מאורות השמיים
אלה יאירו את דרכך
ילמדו אותך את דרך האהבה

חבקי את איתני הטבע
שחוזקם יחברך לשורשים, לאדמה
לעבר, לשהיה
הקשיבי להם איתנים
ראי בהם מורייך
ראי בהם את השנים

התהדרי במעיל החום והקור, במעיל הזריחה והשקיעה
פרשי ידייך לארבע קצבי ושאי לאן שאמך תוביל
התהדרי בעונות השונות וברכי עליהן

והחשוב ביותר, אולי
שימי ליבך בניסתר שביקום
בפלאי
שאי ילדה יפה עיניים נוצצות
לכל שחדש, שלא מוכר
ולעולם אל תתני לפחדים
להשחיר את דרך האבנים הצהובה
עליה תדרכי בחייך

אוהבת, יעל

 

 

• Friday, September 19th, 2008

אני האבן שמכילה בתוכה חיים, דורות, דורות.
שכבות, שכבות אבן
חקוקים הם על חזי, חיי, גופי, ובעיקר על גבי.
הם שם, מאחור מפייסים, מגבים, מכילים, חיים, הדורות.
הם יוצאים מרחמי, מחזי אל הלא נודע
אלה העבר, ובגופי אלה – העתיד
דורות, דורות
מפלסים את דרך החיים להמשכיות
לתא האחד שנוצר ויווצר – וישא.
הם בי, בילדיי
הם תא, הם יווצרות
הם קיום, יופי ועוצמה
וגם כאב וצער
הם חוכמת התא
זה הנוצר, זה היוצר
עולם של תאים המכילים נשמות

ואני האם שפרחה מהתא,
אני התא שיצר אם
אני
וסביבי עלי כותרת לבנים
ועליהם חרוט עולם קסום
טבע הבריאה
ובתוכו האני וכל שבוחר
לחבוק בשתי ידיים את תא  – הבריאה.

• Thursday, September 18th, 2008

את המכתב הבא כתבתי לליהי לפיד בעקבות הוצאת ספרה אשת חייל

ליהיא אהובה,
קראתי את הספר שלך “אשת חייל.” ואני לא בטוחה שהטקסט הבא יהיה מחובר ישירות למה שאת ניסית להעביר בספר, שבעיקר העביר לי המון עצב ובדידות שאני מחוברת אליהם מאוד כמו גם תהליך של חיפוש ותהייה של זהות ושייכות, אבל זה מה שיצא לי בעקבות קריאות הספר 

טוב אז הבנתי,
משהו בסדר המשפחתי שתל אותי, בשביל לעשות סדר דורות. תיקון. לחבר דורות שנפרדו בגלל מלחמות, לעטוף דורות שסבלו אבל ואובדן, ובעיקר לנקות מעינינו את אבק הפחדים שסחבו ויצרו דורות העבר. אני כאן בשביל לראות ולהראות לדורות העתיד את עברם, ולדורות העבר לאן מוביל שביל החיים שלהם. הם לא הלכו בדרכי שושנים, דורותיי הקודמים. איש מהם לא באמת ידע אושר, כזה אושר של תקווה וקרבה. כל אחד מהם נשא צער, אובדן, ובעיקר בדידות מאוד גדולה. לכל אחד מהם קערת במים בה התבונן בעצמו, מנותק משבטו ודורותיו, ללא שורשים, יהודי נודד. משהו בניסיון לצור עצמו מתוך התמודדויות חיי היום יום את מהותו, וזכות קיומו, עיוותה את תפיסתו לקיום, לאהבה, ולזכות להיות. אבי אבותיי, העביר את המירמור מדור לדור, ללא קיפוח. עד היום, קיימת תחושה מרירה על הלשון, כשאני חשה את דורות העבר שלי. יש משהו כועס, ששכח איך אפשר לחייך, לשמוח, איך אפשר לתת בלי לדרוש ולקחת. איך אפשר להנות מהאחר מבלי לעטוף אותו בגלימה של דיכאון דורות. יש משהו מכלה ומכלא את כל השייך לשבט הזה שבט דורותיי

הדורות האלה הקודמים לא החכימו לחיות בשבט. החיים בשבט כל כך חנקו אותם שהבדידות, על ניקורה והקרות והמרחק שהביאה, הייתה עדיפה על החנק, עד הדביק שבקרבה, שבחוסר היכולת של חייה ותן לחיות. הם איבדו את צלם היותם שבט עוד לפני שזה נוצר, והאמינו לי, לשבט זה עבר מפואר של אלפיים שנות, ואם נבדוק, אולי אפילו יותר. כי משהו השתבש, מהו במעגל החיים לא עבד. ואני מבכה על שלא עבד, על שהשתבש, על שדרש כל כך שהדורות במקום לחבוק דורות עתיד, עסקו ואולי עוסקים עד היום בלגונן על עצמם, בלגדל דורות בתוך אידיאל של אני שומר עליך בזה שאני מכתיב לך, בזה שאני לא מקבל אותך, כי זה מה שתפגוש כשתכיר שבטים סביב השבט שלנו

הדורות הבאים גדלים ומבינים דיי מהר, במיוחד כשהם יוצרים את הדורות הבאים אחריהם, שהדורות הקודמים אינם מבינים שההתנסות העבר אינה ניתנת להכללה, היא איננה חוק מציאות. אי אפשר לחיות לפי התנסויות וחוקים, לרוב מאוד מחמירים, דורשים, ומאוד מחוברים למקום, ולחוקי העבר, להכתיב את העתיד, שאי אפשר להמשיך לחיות בעבר, הוא כבר לא פה ולא קיים

פעם ראיתי בעיניי רוחי אותי יושבת על האדמה, ישובה עם ילדיי על בירכיי, את אישי תומך מאחוריי, וכולנו רואים את הזמן חולף דרך משא העננים שעובר מעלינו. ענן ועוד ענן נוסעים, עוברים להם, ומסמלים את השנים, הימים והשניות, שאנו רואים, חווים, ומתגלגלים בחיים האלה

אני נוצרתי עם המון אהבה בתוכי, כזו אין סופית. הוריי מספרים שבתור תינוקת הייתי עומדת שרה ורוקדת במיטה בבוקר. לא האמנתי להם עד שראיתי זאת בילדיי. אז נתנו לי את מקום הזה של שואלת השאלות. זו שבגילה המתקדם מביאה את האמת שלה, כמו מעיניים של ילדה בת ארבע, בלי להתבייש, בלי להתבלבל. אין לי גיל. אני בת סיטואציה או הרגשה. אני יכולה להיות צעירה כגיל ילדיי כשאני איתם או חושבת עליהם, נזכרת בחוויות איתם, או שאני יכולה להיות גדולה ושומרת עליהם, ואפילו זקנה ורואה נכוחה את החיים על מה שלא למדנו עד שמגיעים לגיל מופלג, ואת האמיתות שנמצאות בין שורות החיים שלנו.  ראייה של אלפיים שנות, בשביל לראות את העולם ממרום דורותיי, להביט בעיניי אלה חוגגי המלחמות, ולאמר להם במבטי – האמת היא שאין אמת אחת להלחם עליה, ואין מלחמה צודקת, כי אין מלחמה מנצחת או מנצחים במלחמות

הייתי עד לא מזמן לוחמת, אבל גיליתי, שאין מי שיכול לרדוף אותי למלחמה באים אין לי צורך להתפלש באבק שדה הקרב. אז אני לומדת להניח את הנשק, ולא לחפש איפה צריך להלחם יותר, אלא היכן להתבונן ממקום אחר, בוגר, ואוהב

אז אולי, המקום של הנשים בדור שלנו הוא לספר וללמד את הילדים שלנו את האמיתות שלנו, שבראי הדורות תוכיח את עצמה יותר נכונה, קשובה, ואמיתית, עם החיים וההתנסויות שלנו. אולי אלה אנו שנבחרנו לעשות תיקון, לגלות את האמיתות שנקברו עמוק עמוק, עם דורותינו הקודמים. נכון זה לא קל, ודורש המון אומץ כמו שהסבירו לי אין סוף פעמים, אבל האמת היא שאני לא מכירה דרך אחרת לשרוד, להתקיים, ובהמשך הדרך ללמוד לחייך להנות וללמוד איך לצחוק ולרקוד. כי בממלכה שלי אנו כן ממציאים את הגלגל. אנו יוצרים מה שלפנינו התקשו להחביא

שלך
יעל זהבי-מיטלמן

 

• Thursday, September 18th, 2008

במקום רחוק, מעבר לים גדול, ים של שנים, שוכנת ארץ. כן היא על הכדור הזה, אי שם, אבל לא מעבר להרי החושך. זוהי ארץ, שהגשם רב בה, אך גם השמש לא מחסירה קרניה, להציף את האנשים באור של חום ותקווה

בארץ הזו אנשים מחייכים. הם מחייכים כי טוב. הם מחייכים כי נעים לחייך לאנשים מסביב, כמו גם לעצים ולאבנים. לא הם לא כל הזמן מחייכים, כי זו ארץ כמו כל ארץ אחרת, אם באמת יש כזה, (אני לא בטוחה שיש ארץ כמו כל ארץ אחרת, כי ארצות מביאות תרבויות שונות.) טוב, אז חיים בה בני אדם, ומכך נובע שיש בה הכל כמו עצב, ושמחה, אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, הנאות, כמו שחווים כל בני האדם בעולם

אז מה מיוחד בארץ הזו? יש לאנשים שמש בעיניים, לא לכולם אבל למרביתם, והרבה טוב בלב. כשהעיניים נפגשות, עם אדם זר שעובר מולי, אותו האדם לרוב מחייך, ואפילו מקצין ומברך לבוקר טוב, וממשיך בדרכו, מעין קסם כזה. יש משהו של להסתכל בעיניים ולחייך שעושה את הבוקר יותר בהיר, גם אם העננות כבדה, ואפילו מעט מטפטף

אז יש אנשים שמתאימים את הנעליים עגילים, ואם זה עושה להם טוב, אז אני שמחה שיש לזה מקום בעולם שלנו, כי אנו כאן בשביל שיהיה גם טוב. אבל כמו האנשים שמתאימים את העגילים לנעליים, אני מתאימה את הלב למקום, או אולי יותר נכון לאמר, אני מתאימה את המקום ללב. המקום הזה, אותו אני חווה יום ביומו, שנותן כל כך הרבה ירוק בלב ובעיניים, מברך אותי בברכתו, יום ביום, הוא המקום אותו אני מקדישה לכם כיום
באהבה
יעל

• Sunday, September 14th, 2008

אמירה לפני השינה,

הזמן עובר אין עצור. כמו מעין משא של עננים שחולפים ביעף, ענן אחר ענן, מבשרים לנו חלוף זמן, מבשרים עוד מספר רגעים שחלפו לעיניינו, והפכו אותנו בוגרים יותר, ואולי חכמים יותר

אני מחפשת אי שם ברום, בין העננים שעון, לא חייב להיות גדול, אפילו שעון שרשרת או אולי שעון יד קטן שיראה את השעות החולפות מבעד לעננים, אבל בשמיים, כך קראתי פעם בספר ילדים, אין שעון.  ולחוקי הטבע זמן משל עצמם, ואולי למעשה מושג הזמן הוא המצאה שלנו כאנשים בשביל לחפש מסגרת, גבולות. ואולי אפילו בשביל להתמודד עם תחושת הקטנות שיוצר בנו הטבע. האין סופי במפלי המיים, בים, בפלאי עולם או בחלל סביביינו

הנוף האורבני מוכתב ומכותר. בניינים, גינות נוי, כבישים, מכוניות. ואם זה, הטבע עדיין מכתיב. אור משתנה בכל שעה משעות היום, אנשים ומכוניות משנות את הנוף לבלי הכר החום הקור, העננים, ענני הנוצה, האפור של השמיים כשהגשם מכה, כל אלה יוצרים הכתבה שהיא מעבר לנו, מעבר לשעות המכתיבות ימיינו

 

לטבע יש שעון משלו. האדם ניסה להתחקות אחר פלא הטבע ויצר לוחות שנה לפי השמש, לפי הירח. הטבע שיצר אותם, או נוצר איתם, תלוי את מי שואלים, זז בעצלתיים לצלילי מאורות השמיים, כמו גם לריקודה של מערכת השמש

אז כבדו את החושך בחוץ שהוא יותר מלילה. הוא שעה בה הטבע מתכסה בשמיכתו, שמיכה כבדה המשכיבה את העולם ושוקעת איתו לשקט שונה, שקט של ינשופים, ותנים, שקט של חיות לילה, שרואות את העולם אחרת. הן רואות בעיניים מאירות אלפי כוכבים. עיניים שבראי האדם מהוות לרוב איום, אך בראי הטבע, מבשרות מחזוריות. ואנו, האדם המגשש ברגליו את אימא אדמה, מבושם מריחה, וניזון מפריה, נחכים אולי לעשות באם נלמד לזרום עם מקצב הזמן, ולעצור לרגע להתבונן בעננים החולפים ביעף
לילה טוב,
יעל

• Monday, September 08th, 2008

רציתי, בפתיחת הבלוג החדש שלי ” סיפורים של יעל,” לפתוח באמירת חיזוק לכל הנשים שבחרו באמהות. ילדים הם יצירה של שני אנשים. גם אם לעיתים הצד השני לא שותף מסיבה זו או אחרת. עדיין בכל אחד מאיתנו קיימים שניים. אנו יצירה של חיבור. וכשמסתכלים בראי הדורות, אפשר לגלות בנו מרבד עשיר באנשים, ריחות, תרבויות, שספגנו מהורינו, והדורות שהביאו אותנו לחיות על הכדור הזה.

מרביתינו לא זכינו בדורות האחרונים לחיות בשבט. וכאמהות לדורות הבאים, עובדה זו מקשה עלינו לבנות עולם של ערכים, רוחניות, ולתת לילדים מתוך היש, שהיה כל כך ספוג בהרבה מהדורות שבנו אחורה. היה ספוג בשבטיות, בחיים של היחד. כן אני יודעת, יש מחיר יקר לחיות בתוך שבט, עובדה, כשבט ישראלי, החיבור התרסק בשלב זה או אחר, בטח במספר מקומות לאורכה של הדרך.

כך שכאמהות מוטלת עלינו האחריות לתת ממקום ריק, ממקום שאנו לא זכינו לו. אני רוצה לעודד כאן את כל האמהות באשר הן, לחפש סיפורים שמדלגים דורות רבים אחור. סיפורים שבטיים, מלאי חוכמת חיים ואהבה, בשביל לעשות תיקון דורות למען העתיד, למען הילדים. שאלה ילמדו לצור את השבטיות, והכחמה שלהם, ולחדש בזאת את החוזק שבאהבה שבקבוצה, בחיבור, במשפחתיות.

אני אנסה בבלוג זה להביא מעט מהחוכמה שאני סופגת בדרך המדהימה שאני זוכה לה בחיים. מקווה שזה יעזור לעולם סביבי ליותר טוב, ובעיקר ליותר אהבה.

שלכם,

יעל זהבי מיטלמן,

אמא, אומנית, סופרת סיפורים, רק מאהבה 

• Sunday, September 07th, 2008

רציתי לברך אותך בהמון אהבה, על היוולדך כאמא בפעם השניה בחייך. אהובה, אני מקווה שילדה זו תלמד אותך לאהוב את עצמך עוד יותר ממה שהצליחה שירה לתת לך. אני מקווה שיחד, שני הקסמים היפייפיים שבחרו בך לכוון את עולמן, ובזה לבחור בחירותייך ודרכך יותר בקפידה, ממקום הרבה יותר אוהב, יראו לך את האור שאת, את האהבה הגדולה שאת, ויגרמו לך להאמין שיש סיבה שהן כל כך מדהימות.

ליבי כולו תפילה שחייכם ישתלבו יחד בקשר מתחזק ממקום נכון, מקום בו לא רק הן גדלות, מקום בו את מתבגרת. אימצי ידייך וחבקי עצמך. האמיני שהאמת בך. כל השאר יבוא מעצמו.

מזל טוב לרומי, לבחירה האמיצה והנהדרת לבוא לעולם הזה, נתבכרנו, תודה.

אוהבת, ומחבקת מכל הלב,

יעל