בנסיעה משדה התעופה לכאן
הרגשתי בית,
ככל שקרבתי התחושה התעצמה.
וכשנכנסתי בדלת הבנתי,
את הבית עושים האנשים.
המקום הוא רק תולדה של מה
שהאנשים יוצרים.

הבית הוא האכפתיות והנתינה
בבית שכולו רהיטים ראיתי לבבות
ראיתי התרגשות של ניצוץ בעיניים
ראיתי פנים אוהבות
ראיתי את התשוקה ללהיות יחד
ללא פחדים, רק ממקום של יש
ממקום של הורות
ממקום שרוצה, שמקווה

ממקום שבו השמיים יכולים להיות גם כחולים
וגם אפורים, וגם ורודים לעיתים
כי תחת השמיים, על פני האדמה
חיים אנשים שמלאכתם אהבה
ומהמקום הזה של האהבה
מותר לעיתים לצחוק, ולעיתים לחוות עצב
מותר לגדול ומותר להיות קטן
מותר לצחוק ומותר לצעוק
מותר להיות מי שאתה.

וכשהשמיים יכולים להיות מה שהם
העננות מתפזרת
ואת המפגש מחברים לבבות, לבבות של אנשים
וכן, לעיתים דמעה בעיניים.

שמאי ועפרה,
תודה על היותכם, ותודה על החוויות המשותפות
ותודה על ההורות, והסבתאות
מכולנו,
שרון, ים, שחף, פלג ויעל

יש לי חברה שנפטרה באחרונה מסרטן השד. לא שאני כזו מבינה במוות, גם בגילי המתקדם, עדיין המושג לא נתפס. איך  יכול להיות שקיום של אדם נעלם פתאום. באם הוא או היא מתמודדים עם מחלה קשה, כמו סרטן, או פתאום קרה משהו שעצר את שעון החיים שלהם. אז רגע הם שם, מלאיי חיות, צחוק, דמי, חוכמת חיים, אהבה לדברים  שיצרו אותם, ברגע האחרי הם פתאום אינם שם. מחוסרי משהו שגם הוא גדול מלהבין – הקיום, החיים. עוד לא הגעתי לנסות לקבל מושגים כל גדולים, אבל בשביל להתקיים בעולם בזה, כנראה שאי אפשר להמנע מזה.
אז באותה נשימה, הוזמנתי אתמול לארוע שאסף כסף למשהי אחרת שאני מכירה שנלחמת במחלה הכל כך מקוללת הזו. הארוע היה כל כך חיי, ומלא בכל התחומים שהאישה הנהדרת הזו, פאטי, אוהבת ובנוייה מהם. היא רקדה ושרה עם כל החבריה וקרוביה. היא הזמינה אנשים להגיד תודה לאנשים שאוהבים ותומכים בה. בדרכים מיוחדות. כל הארוע היה כולו סביבה, וחגג את החיים שלה.
זה היה ארוע מאוד מרגש, ומקסים, ומה שעבר לי בראש ובלב זה שאם להתמודד עם אתגרי חיים כל כך קשים, זה צריך להיות רק כך.
לפני שעזבתי לארוע כתבתי את המכתב הבא:

Dear Patty,

High above the roof tops,
above the tallest trees,
far from the clouds,
at the line where the sun meets the ocean
at a specific hour of the afternoon-evening,
when the sky fills up with magical colors of pink and purple
at that specific moment, earth gives light to a new form of life.

That new magic source of life is pictured then,
as all new forms of life are,
pushes its fresh form leaving the soil,
to walk, fly, swim on this enchanted planet.

Each of us has our own planet to explore,
cherish and flourish.
Each of these planets of ours
forms our life over and over
renew us at every cycle of our life.
These cycles are dictated by the sun, the moon,
relationships around us,
and many other aspects that build our lives.

At every cycle of our planet,
if we listen closely, and allow our selfs to be,
that planet can fill us up with new energies,
to allow us to take our next step journey
of our life experiences.

All we need some times is a good friend that reminds us to listen.
So I remind you to take that
powerful planet of yours
on your current and coming journey,
cherish it and allow it to fill you up
as a butterfly fills up a filled
with the light of its wings.

Allow the wise woman in you to help,
contain and cradle you in your
hard journey and struggles.
Hold to the love, that beautiful source of light
that comes from within you,
to guide you to over come your next step of life.

Love from me and from all people around you.

Yael

פסטיבל סיפורים בפורט אנגלס,
חזרתי לפני כמעט שבוע מפסטיבל סיפורים באולימפיק פננסולה. האולימפיק פננסולה הינו שמורת טבע ענקית בה יערות גשם, חופים לבנים ומרהיבים ועליהם בולדרים צחורים פרוסים על החופים. לאורכם סלעים ועליהם בחלקם חיות מים צמודות לסלע. מגוון הנופים, והיופי אינו ניתן לתאור, אני רק מעודדת כל אחד ואחת מכם להגיע ולהנות בעצמכם.
הפסטיבל היה מעבר ליכולת שלי לתאר במילים. החוויות הרבות שעברתי עם האנשים הנדירים האלה שעלו על הבמה והביאו באמתחתם סיפור ועוד סיפור. בחלקם מצחיקים עד דמעות, Donald Davis  סיפר על ילדותו, והאיש בן ה – 64 הפך לנגד עיניינו לילד. הביא את ילדותו איך שזכר ואפילו למד אותנו הקהל בסדנה שעברנו, לשוב ולהזכר בילדותיינו. חלק מהסיפורים היו עצובים ולעיתים קשים להקשבה. אחד הסיפורים אותם סיפרAlton Chang  עסק ביפני שעזר ליהודים לברוח בתקופת השואה מהתופת.
האנשים המדהימים האלה, שבאו לספר את סיפורייהם, החליפו דמויות על הבמה, ולקחו אותי איתם אל עולם הדימיון, עולם ספוג חוויות, עולמות, עמים ורגשות.
עוד עלו על הבמה ובאו Marygay Ducey  שבהומור השנון, החריפות לשון, ובדמיון הפורא, יצרה לנגד עיניינו דמויות ססגוניות. Ann-Louise Sterry  שבספייס האיטלקי שלה שבתה את ליבי במוסיקה והומור שנון ומפולפל. תאורי המשפחה האיטלקית שלה, מעברי התחפושות מדמות לדמות, השאירו אותנו ללא אויר לנשימה מרוב צחוק.
אך הסיפור שלי מפסיטבל זה, הוא על המפגש שלי עם Diane Workstein. המפגש שלי עם דיאן מתחיל שנים אחורה בחנות לספרים משומשים. אני מאמינה שהספרים קוראים בשמינו מבלי להוציא הגה. יש משהו בעטיפה, בצורת האותיות, ביחודיות הכותרת. אלי קרה ספר ועליו צוייר מעין עץ של תפוזים. הספר נקרא  .The Magic Orange Tree כשהגעתי הביתה והתחלתי לקרא בו, עברתי חוויה מדהימה. הספר מתאר את הכותבת שנסעה לטהיטי לאסוף סיפורים של המקומיים. יותר מהסיפורים עצמם שהיו קסם, והאיורים המקוריים, הקסים אותי התאורים שלה את המספרים והדינמיקות עם הקהל. הרגשתי כאילו אני לידה יושבת ומקשיבה וסופגת את הקולות והצבעים, והחוויה הכל כך מופלאה שחוותה דיאן.
לפסטיבל זה הגעתי במקרה. הייתי אמורה להגיע לפסטיבל אחר של מספרי סיפורים באותו סוף שבוע, שהתבטל. מאוד הצטערתי שהפסטיבל התבטל כי מאוד רציתי לחוות את החוויה של אנשים שמספרים סיפורים. אז בסיום טיפול פלדנקרייס, המטפלת שלי הציגה אותי למספרת סיפורים שהסתבר השהייתה בדרכה לפסטיבל בפורט אנגלס. כל שהייתה לי הפתעה גדולה כשדיאן, שלא ידעתי שהיא זו שכתבה את הספר על עץ התפוזים הקסום, עלתה על הבמה והחלה לספר סיפורים מהספר.