אני האבן שמכילה בתוכה חיים, דורות, דורות.
שכבות, שכבות אבן
חקוקים הם על חזי, חיי, גופי, ובעיקר על גבי.
הם שם, מאחור מפייסים, מגבים, מכילים, חיים, הדורות.
הם יוצאים מרחמי, מחזי אל הלא נודע
אלה העבר, ובגופי אלה – העתיד
דורות, דורות
מפלסים את דרך החיים להמשכיות
לתא האחד שנוצר ויווצר – וישא.
הם בי, בילדיי
הם תא, הם יווצרות
הם קיום, יופי ועוצמה
וגם כאב וצער
הם חוכמת התא
זה הנוצר, זה היוצר
עולם של תאים המכילים נשמות

ואני האם שפרחה מהתא,
אני התא שיצר אם
אני
וסביבי עלי כותרת לבנים
ועליהם חרוט עולם קסום
טבע הבריאה
ובתוכו האני וכל שבוחר
לחבוק בשתי ידיים את תא  – הבריאה.