הזמן אינו עוצר, ולו לרגע קט. השנה עוד לא התחילה ואנו כבר בחודשה השני. שום ציון דרך, אין שופרות ואפילו לא שטיח אדום. פשוט חודש נוסף ואפילו דיי קצר, ללא תואר, ללא אדרת. כן, כבר למדתי, ממרחב שנותיי לדעת שגם חודש זה יחלוף ללא זכר. אז איפה היינו, ומה עשינו. מאיזה הר ירדנו, ואיזו בקעה נפרשה לרגלינו. אני לא זוכרת. עובר עוד יום, ועוד יום, כמו טיפות הגשם, כמעט כל הימים נראים זהים, זה עם מעט זעתר, וזה עם סחוג וזה רק עם מעט מלח, אך לבסוף עוד טיבול הסלט האין סופי של החיים.
אז אני מחפשת נקודת ציון, אחיזה בקרקע – שתלחש לי ייחודיות, אות לקיים, לזה שברגע זה חלף ועבר, רגע שגם בו לא חשתי. השעות על קו רצף, החיים, המעשים, ואני כמהה מחד לחיי היום יום, לשגרה, ועם זאת מרגישה פספוס. היכן ימיי שלי, ואיך הגעתי ליום זה, שעה זו, שנה זו? איך מכל הימים, נשאר כמו אבק שהשאיר אחריו ג’יפ דוהר, הזמן האובד.
כך בכל הבליל הזה של החיים, אני לא בטוחה שאני מצליחה להשאיר חותם, אני אפילו לא בטוחה שאני צריכה או רוצה להשאיר חותם. מה התפקיד שלי ביקום הזה? במה אני ניחנת, במה אני נבדלת מעבר לזה שזכות קיומי הוא בקיומי והבדלי הוא מעצם היותי אני?
איני יודעת הרבה, וככל שאני יודעת יותר אני חשה שאיני יודעת כלום. אבל, אני יודעת שבשביל לחוש את החיים אני צריכה להיות מסוגלת לראות ולהקשיב, להיות שם, בתוך החיים עצמם, מבלי לפחד מהם. מבלי לחוש שזו אינה זכותי. אני יודעת גם שאני עושה זאת יותר מבעבר. אך כנראה שזה לא מספיק.
מהם החיים האלה? מה שאנו עושים מהם. אם נקשיב, חיינו יהיו קשובים, אם נחוש, הם יחושו אותנו. החיים הם כמו מראה שאם נהייה מודעים, לא רק שהם ישקפו לנו אותנו, אלה גם יראו לנו את הדרך הלאה.
יש משהו בעובדה שלחיים האלה ישנו קו סיום, בחיבור עם הקצב המטורף של החיים, והכהות חושים שבה אנו חווים את החיים שנותנת לי תחושה שהזמן שלי על הכדור מאוד מאוד יקר, יקר שאינו מאופשר מדידה בכלל. כל יום, כל שעה הם תענוג של קיום. הלווי והייתי יודעת איך להקשיב ולראות יותר. הלווי שהייתי יודעת לחוות את החיים יותר.
הלווי…
Archive for ◊ February, 2009 ◊
• Tuesday, February 03rd, 2009
Category: אמירות על החיים
| | Leave a Comment