אמירה לפני השינה,
הזמן עובר אין עצור. כמו מעין משא של עננים שחולפים ביעף, ענן אחר ענן, מבשרים לנו חלוף זמן, מבשרים עוד מספר רגעים שחלפו לעיניינו, והפכו אותנו בוגרים יותר, ואולי חכמים יותר
אני מחפשת אי שם ברום, בין העננים שעון, לא חייב להיות גדול, אפילו שעון שרשרת או אולי שעון יד קטן שיראה את השעות החולפות מבעד לעננים, אבל בשמיים, כך קראתי פעם בספר ילדים, אין שעון. ולחוקי הטבע זמן משל עצמם, ואולי למעשה מושג הזמן הוא המצאה שלנו כאנשים בשביל לחפש מסגרת, גבולות. ואולי אפילו בשביל להתמודד עם תחושת הקטנות שיוצר בנו הטבע. האין סופי במפלי המיים, בים, בפלאי עולם או בחלל סביביינו
הנוף האורבני מוכתב ומכותר. בניינים, גינות נוי, כבישים, מכוניות. ואם זה, הטבע עדיין מכתיב. אור משתנה בכל שעה משעות היום, אנשים ומכוניות משנות את הנוף לבלי הכר החום הקור, העננים, ענני הנוצה, האפור של השמיים כשהגשם מכה, כל אלה יוצרים הכתבה שהיא מעבר לנו, מעבר לשעות המכתיבות ימיינו
לטבע יש שעון משלו. האדם ניסה להתחקות אחר פלא הטבע ויצר לוחות שנה לפי השמש, לפי הירח. הטבע שיצר אותם, או נוצר איתם, תלוי את מי שואלים, זז בעצלתיים לצלילי מאורות השמיים, כמו גם לריקודה של מערכת השמש
אז כבדו את החושך בחוץ שהוא יותר מלילה. הוא שעה בה הטבע מתכסה בשמיכתו, שמיכה כבדה המשכיבה את העולם ושוקעת איתו לשקט שונה, שקט של ינשופים, ותנים, שקט של חיות לילה, שרואות את העולם אחרת. הן רואות בעיניים מאירות אלפי כוכבים. עיניים שבראי האדם מהוות לרוב איום, אך בראי הטבע, מבשרות מחזוריות. ואנו, האדם המגשש ברגליו את אימא אדמה, מבושם מריחה, וניזון מפריה, נחכים אולי לעשות באם נלמד לזרום עם מקצב הזמן, ולעצור לרגע להתבונן בעננים החולפים ביעף
לילה טוב,
יעל
