את המכתב הבא כתבתי לליהי לפיד בעקבות הוצאת ספרה אשת חייל

ליהיא אהובה,
קראתי את הספר שלך “אשת חייל.” ואני לא בטוחה שהטקסט הבא יהיה מחובר ישירות למה שאת ניסית להעביר בספר, שבעיקר העביר לי המון עצב ובדידות שאני מחוברת אליהם מאוד כמו גם תהליך של חיפוש ותהייה של זהות ושייכות, אבל זה מה שיצא לי בעקבות קריאות הספר 

טוב אז הבנתי,
משהו בסדר המשפחתי שתל אותי, בשביל לעשות סדר דורות. תיקון. לחבר דורות שנפרדו בגלל מלחמות, לעטוף דורות שסבלו אבל ואובדן, ובעיקר לנקות מעינינו את אבק הפחדים שסחבו ויצרו דורות העבר. אני כאן בשביל לראות ולהראות לדורות העתיד את עברם, ולדורות העבר לאן מוביל שביל החיים שלהם. הם לא הלכו בדרכי שושנים, דורותיי הקודמים. איש מהם לא באמת ידע אושר, כזה אושר של תקווה וקרבה. כל אחד מהם נשא צער, אובדן, ובעיקר בדידות מאוד גדולה. לכל אחד מהם קערת במים בה התבונן בעצמו, מנותק משבטו ודורותיו, ללא שורשים, יהודי נודד. משהו בניסיון לצור עצמו מתוך התמודדויות חיי היום יום את מהותו, וזכות קיומו, עיוותה את תפיסתו לקיום, לאהבה, ולזכות להיות. אבי אבותיי, העביר את המירמור מדור לדור, ללא קיפוח. עד היום, קיימת תחושה מרירה על הלשון, כשאני חשה את דורות העבר שלי. יש משהו כועס, ששכח איך אפשר לחייך, לשמוח, איך אפשר לתת בלי לדרוש ולקחת. איך אפשר להנות מהאחר מבלי לעטוף אותו בגלימה של דיכאון דורות. יש משהו מכלה ומכלא את כל השייך לשבט הזה שבט דורותיי

הדורות האלה הקודמים לא החכימו לחיות בשבט. החיים בשבט כל כך חנקו אותם שהבדידות, על ניקורה והקרות והמרחק שהביאה, הייתה עדיפה על החנק, עד הדביק שבקרבה, שבחוסר היכולת של חייה ותן לחיות. הם איבדו את צלם היותם שבט עוד לפני שזה נוצר, והאמינו לי, לשבט זה עבר מפואר של אלפיים שנות, ואם נבדוק, אולי אפילו יותר. כי משהו השתבש, מהו במעגל החיים לא עבד. ואני מבכה על שלא עבד, על שהשתבש, על שדרש כל כך שהדורות במקום לחבוק דורות עתיד, עסקו ואולי עוסקים עד היום בלגונן על עצמם, בלגדל דורות בתוך אידיאל של אני שומר עליך בזה שאני מכתיב לך, בזה שאני לא מקבל אותך, כי זה מה שתפגוש כשתכיר שבטים סביב השבט שלנו

הדורות הבאים גדלים ומבינים דיי מהר, במיוחד כשהם יוצרים את הדורות הבאים אחריהם, שהדורות הקודמים אינם מבינים שההתנסות העבר אינה ניתנת להכללה, היא איננה חוק מציאות. אי אפשר לחיות לפי התנסויות וחוקים, לרוב מאוד מחמירים, דורשים, ומאוד מחוברים למקום, ולחוקי העבר, להכתיב את העתיד, שאי אפשר להמשיך לחיות בעבר, הוא כבר לא פה ולא קיים

פעם ראיתי בעיניי רוחי אותי יושבת על האדמה, ישובה עם ילדיי על בירכיי, את אישי תומך מאחוריי, וכולנו רואים את הזמן חולף דרך משא העננים שעובר מעלינו. ענן ועוד ענן נוסעים, עוברים להם, ומסמלים את השנים, הימים והשניות, שאנו רואים, חווים, ומתגלגלים בחיים האלה

אני נוצרתי עם המון אהבה בתוכי, כזו אין סופית. הוריי מספרים שבתור תינוקת הייתי עומדת שרה ורוקדת במיטה בבוקר. לא האמנתי להם עד שראיתי זאת בילדיי. אז נתנו לי את מקום הזה של שואלת השאלות. זו שבגילה המתקדם מביאה את האמת שלה, כמו מעיניים של ילדה בת ארבע, בלי להתבייש, בלי להתבלבל. אין לי גיל. אני בת סיטואציה או הרגשה. אני יכולה להיות צעירה כגיל ילדיי כשאני איתם או חושבת עליהם, נזכרת בחוויות איתם, או שאני יכולה להיות גדולה ושומרת עליהם, ואפילו זקנה ורואה נכוחה את החיים על מה שלא למדנו עד שמגיעים לגיל מופלג, ואת האמיתות שנמצאות בין שורות החיים שלנו.  ראייה של אלפיים שנות, בשביל לראות את העולם ממרום דורותיי, להביט בעיניי אלה חוגגי המלחמות, ולאמר להם במבטי – האמת היא שאין אמת אחת להלחם עליה, ואין מלחמה צודקת, כי אין מלחמה מנצחת או מנצחים במלחמות

הייתי עד לא מזמן לוחמת, אבל גיליתי, שאין מי שיכול לרדוף אותי למלחמה באים אין לי צורך להתפלש באבק שדה הקרב. אז אני לומדת להניח את הנשק, ולא לחפש איפה צריך להלחם יותר, אלא היכן להתבונן ממקום אחר, בוגר, ואוהב

אז אולי, המקום של הנשים בדור שלנו הוא לספר וללמד את הילדים שלנו את האמיתות שלנו, שבראי הדורות תוכיח את עצמה יותר נכונה, קשובה, ואמיתית, עם החיים וההתנסויות שלנו. אולי אלה אנו שנבחרנו לעשות תיקון, לגלות את האמיתות שנקברו עמוק עמוק, עם דורותינו הקודמים. נכון זה לא קל, ודורש המון אומץ כמו שהסבירו לי אין סוף פעמים, אבל האמת היא שאני לא מכירה דרך אחרת לשרוד, להתקיים, ובהמשך הדרך ללמוד לחייך להנות וללמוד איך לצחוק ולרקוד. כי בממלכה שלי אנו כן ממציאים את הגלגל. אנו יוצרים מה שלפנינו התקשו להחביא

שלך
יעל זהבי-מיטלמן

במקום רחוק, מעבר לים גדול, ים של שנים, שוכנת ארץ. כן היא על הכדור הזה, אי שם, אבל לא מעבר להרי החושך. זוהי ארץ, שהגשם רב בה, אך גם השמש לא מחסירה קרניה, להציף את האנשים באור של חום ותקווה

בארץ הזו אנשים מחייכים. הם מחייכים כי טוב. הם מחייכים כי נעים לחייך לאנשים מסביב, כמו גם לעצים ולאבנים. לא הם לא כל הזמן מחייכים, כי זו ארץ כמו כל ארץ אחרת, אם באמת יש כזה, (אני לא בטוחה שיש ארץ כמו כל ארץ אחרת, כי ארצות מביאות תרבויות שונות.) טוב, אז חיים בה בני אדם, ומכך נובע שיש בה הכל כמו עצב, ושמחה, אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, הנאות, כמו שחווים כל בני האדם בעולם

אז מה מיוחד בארץ הזו? יש לאנשים שמש בעיניים, לא לכולם אבל למרביתם, והרבה טוב בלב. כשהעיניים נפגשות, עם אדם זר שעובר מולי, אותו האדם לרוב מחייך, ואפילו מקצין ומברך לבוקר טוב, וממשיך בדרכו, מעין קסם כזה. יש משהו של להסתכל בעיניים ולחייך שעושה את הבוקר יותר בהיר, גם אם העננות כבדה, ואפילו מעט מטפטף

אז יש אנשים שמתאימים את הנעליים עגילים, ואם זה עושה להם טוב, אז אני שמחה שיש לזה מקום בעולם שלנו, כי אנו כאן בשביל שיהיה גם טוב. אבל כמו האנשים שמתאימים את העגילים לנעליים, אני מתאימה את הלב למקום, או אולי יותר נכון לאמר, אני מתאימה את המקום ללב. המקום הזה, אותו אני חווה יום ביומו, שנותן כל כך הרבה ירוק בלב ובעיניים, מברך אותי בברכתו, יום ביום, הוא המקום אותו אני מקדישה לכם כיום
באהבה
יעל