בכל פעם שאני במחזור אני מרגישה שאני יורדת מהפסים. יש משהו במחזור שאינו נותן לי מנוח. אני לא ממש מבינה, אני רק יודעת שזה מרגיש כאילו להקה של נמלים החליטה להשתכן אצלי בתוך הגוף, והן חופרות ועמלות.
בימים כאלה מתחשק לי לבכות, לצעוק, ובעיקר למצוא מקום רגוע, כזה שלפחות יסיח את דעתי למספר שעות. אבל לא, לא רק שאין דבר כזה, גם אין זמן לחפש. החיים צריכים להמשיך כהלכתם ואני צריכה להתאים את עצמי, למשיך עם הזרם, כי מי מאיתנו אמור להתנהג לפי תחושתיו?
וגם שאני כבר לוקחת לי יום כזה שבו אני מטיילת על החוף, או הולכת לסרט, גם אז רגשות האשם של מה שאני אמורה לעשות, וחוסר המנוח לא עוזב אותי. ונדמה לי שמשהו לא בסדר בי, ושאני נורא השמנתי. נשמע מוכר?
אז לכל הבנות שעוברות ברגע זה חוויה דומה, אני רוצה להזכיר, כמו שליאן הזכירה לי אתמול: אנחנו נשים, ואנו נושאות את התהוות החיים ברחמיינו, גם אם זו רק ביצית הפעם, וגם אם החודש זה לא זמן לביצית זו להפוך לילד. מחזור זה לא דבר נקי, אך איפה ראיתם חיים נקיים. פעם אחרונה שהסתכלתי לתוך החיתול של הילד שלי, זה לא רק הראה על בציר משובח, זה גם הסריח. ועם זאת, הילד שלי, כמו שני המדהימים האחרים, הינו התהוות החיים. אז קחו לכן רגע לנשום, כי  בתהליך הזה של הכנת הגוף המדהים שלנו על יכולתיו לצור חיים, נדרשות אנרגיות, ומאמץ של הגוף לחדש את עצמו. קיימת כאן לידה שלנו בחדש בכל חודש. של האשה שבנו, של היפה שבנו, וכן גם הפחות יפה. מי אמר שהכל צריך להיות יפה, שהחיים מושלמים. החיים מושלמים למי שמקבל את החיים על חוסר השלמות שלהם.
כל אחת מאיתנו, על כל שבה, כמו ילדיינו, והאנשים סביביינו, כל אחת מיוחדת במינה. וישבני, על כל הדונמים שבו, שלי הוא. לא גנבתי, לא השאלתי. לאף אחד אחר בעולם אין טוסיק כזה. הוא כולו שלי. ומי שמסתכל ולא מתפעל, כנראה הפסיד חיים מושלמים.
אז בפעם הבאה כשאתן במחזור, אנא זכרו לתת לעצמכן רגע או שניים, להתאפס ואולי להגדיר לעצמכן מה אתן צריכות, מה יעשה לכן את החוויה של המחזור יותר קלה. ואולי באחד הימים אפילו להפוך את החוויה למיוחדת. כי בינתיים, עד שפלאי הטכנולוגיה יספרו לנו אחרת, רק אנחנו מסוגלות לצור חיים. ולצד הגברי שעומד שם מנגד, אני רוצה לאגיד, תודה שאתם שם כשאתם מחכימים לאחוז החיים ולהנות מהם.
ודבר אחרון, לאלה שעוד לא קראו, ואלה שרוצות להזכר, לכו תקראו את האוהל האדום. אני חושבת שהספר מסביר את חשיבות היותיינו נשים יותר טוב מכל מה שאכתוב כאן.
באהבה,
יעל