Tag-Archive for ◊ אהבה ◊

• Thursday, July 30th, 2009

בנסיעה משדה התעופה לכאן
הרגשתי בית,
ככל שקרבתי התחושה התעצמה.
וכשנכנסתי בדלת הבנתי,
את הבית עושים האנשים.
המקום הוא רק תולדה של מה
שהאנשים יוצרים.

הבית הוא האכפתיות והנתינה
בבית שכולו רהיטים ראיתי לבבות
ראיתי התרגשות של ניצוץ בעיניים
ראיתי פנים אוהבות
ראיתי את התשוקה ללהיות יחד
ללא פחדים, רק ממקום של יש
ממקום של הורות
ממקום שרוצה, שמקווה

ממקום שבו השמיים יכולים להיות גם כחולים
וגם אפורים, וגם ורודים לעיתים
כי תחת השמיים, על פני האדמה
חיים אנשים שמלאכתם אהבה
ומהמקום הזה של האהבה
מותר לעיתים לצחוק, ולעיתים לחוות עצב
מותר לגדול ומותר להיות קטן
מותר לצחוק ומותר לצעוק
מותר להיות מי שאתה.

וכשהשמיים יכולים להיות מה שהם
העננות מתפזרת
ואת המפגש מחברים לבבות, לבבות של אנשים
וכן, לעיתים דמעה בעיניים.

שמאי ועפרה,
תודה על היותכם, ותודה על החוויות המשותפות
ותודה על ההורות, והסבתאות
מכולנו,
שרון, ים, שחף, פלג ויעל

• Monday, June 01st, 2009

יש לי חברה שנפטרה באחרונה מסרטן השד. לא שאני כזו מבינה במוות, גם בגילי המתקדם, עדיין המושג לא נתפס. איך  יכול להיות שקיום של אדם נעלם פתאום. באם הוא או היא מתמודדים עם מחלה קשה, כמו סרטן, או פתאום קרה משהו שעצר את שעון החיים שלהם. אז רגע הם שם, מלאיי חיות, צחוק, דמי, חוכמת חיים, אהבה לדברים  שיצרו אותם, ברגע האחרי הם פתאום אינם שם. מחוסרי משהו שגם הוא גדול מלהבין – הקיום, החיים. עוד לא הגעתי לנסות לקבל מושגים כל גדולים, אבל בשביל להתקיים בעולם בזה, כנראה שאי אפשר להמנע מזה.
אז באותה נשימה, הוזמנתי אתמול לארוע שאסף כסף למשהי אחרת שאני מכירה שנלחמת במחלה הכל כך מקוללת הזו. הארוע היה כל כך חיי, ומלא בכל התחומים שהאישה הנהדרת הזו, פאטי, אוהבת ובנוייה מהם. היא רקדה ושרה עם כל החבריה וקרוביה. היא הזמינה אנשים להגיד תודה לאנשים שאוהבים ותומכים בה. בדרכים מיוחדות. כל הארוע היה כולו סביבה, וחגג את החיים שלה.
זה היה ארוע מאוד מרגש, ומקסים, ומה שעבר לי בראש ובלב זה שאם להתמודד עם אתגרי חיים כל כך קשים, זה צריך להיות רק כך.
לפני שעזבתי לארוע כתבתי את המכתב הבא:

Dear Patty,

High above the roof tops,
above the tallest trees,
far from the clouds,
at the line where the sun meets the ocean
at a specific hour of the afternoon-evening,
when the sky fills up with magical colors of pink and purple
at that specific moment, earth gives light to a new form of life.

That new magic source of life is pictured then,
as all new forms of life are,
pushes its fresh form leaving the soil,
to walk, fly, swim on this enchanted planet.

Each of us has our own planet to explore,
cherish and flourish.
Each of these planets of ours
forms our life over and over
renew us at every cycle of our life.
These cycles are dictated by the sun, the moon,
relationships around us,
and many other aspects that build our lives.

At every cycle of our planet,
if we listen closely, and allow our selfs to be,
that planet can fill us up with new energies,
to allow us to take our next step journey
of our life experiences.

All we need some times is a good friend that reminds us to listen.
So I remind you to take that
powerful planet of yours
on your current and coming journey,
cherish it and allow it to fill you up
as a butterfly fills up a filled
with the light of its wings.

Allow the wise woman in you to help,
contain and cradle you in your
hard journey and struggles.
Hold to the love, that beautiful source of light
that comes from within you,
to guide you to over come your next step of life.

Love from me and from all people around you.

Yael

• Thursday, September 25th, 2008

לילדה שבי,
ילדה, אני מגישה לך את אמא אדמה
כך מבין שתי ידיים
לעיתים רגבים רגבים
לעיתים פוריה, או צחיחה

לעיתים ספוגת שמש
לעיתים עטופה בחושך
אך היא שם

איספי אותה בשתי ידייך הקטנות
שחקי איתה, היא קוראת לך לשחק
למשש, להתפלש בה, אמא אדמה

היא אמך, ממנה נאמר כי באת
הריחי, תני לה למלא בניחוחתיה את ריאותייך
מריח הענבים בכרם, ריח הפרות במרעה
ריח הירוק של האחו הגולש לרגלייך
ריח ציפור המתקשה מעוף

סיפגי אותה, היא אמך
מרחי אותה על פנייך
תני לה לעטוף אותך בכל שיש בה
יש בה את כל הדרוש לצמיחה שלך

היא תספוג מכתך כשתפלי
היא תכסך בעיציה כשתרטבי מהמטר
היא תרשה לך ללכת לאן שתרצי
היא תנתב רגלייך
היא תורה לך כיוונים

היא תלטף בידיי הרוח
היא תעטוף במעיל יופיה, בראי פלאייה
התבשמי ילדה, אמך תמיד תחזיק, ותמיד תהייה חזקה
תמיד תעודד, אם תהיי קשובה מספיק
יש בה את כל סודות העולם ללמד אותך

חבקי ילדה בזרועותייך הקטנות
את מאורות השמיים
אלה יאירו את דרכך
ילמדו אותך את דרך האהבה

חבקי את איתני הטבע
שחוזקם יחברך לשורשים, לאדמה
לעבר, לשהיה
הקשיבי להם איתנים
ראי בהם מורייך
ראי בהם את השנים

התהדרי במעיל החום והקור, במעיל הזריחה והשקיעה
פרשי ידייך לארבע קצבי ושאי לאן שאמך תוביל
התהדרי בעונות השונות וברכי עליהן

והחשוב ביותר, אולי
שימי ליבך בניסתר שביקום
בפלאי
שאי ילדה יפה עיניים נוצצות
לכל שחדש, שלא מוכר
ולעולם אל תתני לפחדים
להשחיר את דרך האבנים הצהובה
עליה תדרכי בחייך

אוהבת, יעל

 

 

• Thursday, September 18th, 2008

את המכתב הבא כתבתי לליהי לפיד בעקבות הוצאת ספרה אשת חייל

ליהיא אהובה,
קראתי את הספר שלך “אשת חייל.” ואני לא בטוחה שהטקסט הבא יהיה מחובר ישירות למה שאת ניסית להעביר בספר, שבעיקר העביר לי המון עצב ובדידות שאני מחוברת אליהם מאוד כמו גם תהליך של חיפוש ותהייה של זהות ושייכות, אבל זה מה שיצא לי בעקבות קריאות הספר 

טוב אז הבנתי,
משהו בסדר המשפחתי שתל אותי, בשביל לעשות סדר דורות. תיקון. לחבר דורות שנפרדו בגלל מלחמות, לעטוף דורות שסבלו אבל ואובדן, ובעיקר לנקות מעינינו את אבק הפחדים שסחבו ויצרו דורות העבר. אני כאן בשביל לראות ולהראות לדורות העתיד את עברם, ולדורות העבר לאן מוביל שביל החיים שלהם. הם לא הלכו בדרכי שושנים, דורותיי הקודמים. איש מהם לא באמת ידע אושר, כזה אושר של תקווה וקרבה. כל אחד מהם נשא צער, אובדן, ובעיקר בדידות מאוד גדולה. לכל אחד מהם קערת במים בה התבונן בעצמו, מנותק משבטו ודורותיו, ללא שורשים, יהודי נודד. משהו בניסיון לצור עצמו מתוך התמודדויות חיי היום יום את מהותו, וזכות קיומו, עיוותה את תפיסתו לקיום, לאהבה, ולזכות להיות. אבי אבותיי, העביר את המירמור מדור לדור, ללא קיפוח. עד היום, קיימת תחושה מרירה על הלשון, כשאני חשה את דורות העבר שלי. יש משהו כועס, ששכח איך אפשר לחייך, לשמוח, איך אפשר לתת בלי לדרוש ולקחת. איך אפשר להנות מהאחר מבלי לעטוף אותו בגלימה של דיכאון דורות. יש משהו מכלה ומכלא את כל השייך לשבט הזה שבט דורותיי

הדורות האלה הקודמים לא החכימו לחיות בשבט. החיים בשבט כל כך חנקו אותם שהבדידות, על ניקורה והקרות והמרחק שהביאה, הייתה עדיפה על החנק, עד הדביק שבקרבה, שבחוסר היכולת של חייה ותן לחיות. הם איבדו את צלם היותם שבט עוד לפני שזה נוצר, והאמינו לי, לשבט זה עבר מפואר של אלפיים שנות, ואם נבדוק, אולי אפילו יותר. כי משהו השתבש, מהו במעגל החיים לא עבד. ואני מבכה על שלא עבד, על שהשתבש, על שדרש כל כך שהדורות במקום לחבוק דורות עתיד, עסקו ואולי עוסקים עד היום בלגונן על עצמם, בלגדל דורות בתוך אידיאל של אני שומר עליך בזה שאני מכתיב לך, בזה שאני לא מקבל אותך, כי זה מה שתפגוש כשתכיר שבטים סביב השבט שלנו

הדורות הבאים גדלים ומבינים דיי מהר, במיוחד כשהם יוצרים את הדורות הבאים אחריהם, שהדורות הקודמים אינם מבינים שההתנסות העבר אינה ניתנת להכללה, היא איננה חוק מציאות. אי אפשר לחיות לפי התנסויות וחוקים, לרוב מאוד מחמירים, דורשים, ומאוד מחוברים למקום, ולחוקי העבר, להכתיב את העתיד, שאי אפשר להמשיך לחיות בעבר, הוא כבר לא פה ולא קיים

פעם ראיתי בעיניי רוחי אותי יושבת על האדמה, ישובה עם ילדיי על בירכיי, את אישי תומך מאחוריי, וכולנו רואים את הזמן חולף דרך משא העננים שעובר מעלינו. ענן ועוד ענן נוסעים, עוברים להם, ומסמלים את השנים, הימים והשניות, שאנו רואים, חווים, ומתגלגלים בחיים האלה

אני נוצרתי עם המון אהבה בתוכי, כזו אין סופית. הוריי מספרים שבתור תינוקת הייתי עומדת שרה ורוקדת במיטה בבוקר. לא האמנתי להם עד שראיתי זאת בילדיי. אז נתנו לי את מקום הזה של שואלת השאלות. זו שבגילה המתקדם מביאה את האמת שלה, כמו מעיניים של ילדה בת ארבע, בלי להתבייש, בלי להתבלבל. אין לי גיל. אני בת סיטואציה או הרגשה. אני יכולה להיות צעירה כגיל ילדיי כשאני איתם או חושבת עליהם, נזכרת בחוויות איתם, או שאני יכולה להיות גדולה ושומרת עליהם, ואפילו זקנה ורואה נכוחה את החיים על מה שלא למדנו עד שמגיעים לגיל מופלג, ואת האמיתות שנמצאות בין שורות החיים שלנו.  ראייה של אלפיים שנות, בשביל לראות את העולם ממרום דורותיי, להביט בעיניי אלה חוגגי המלחמות, ולאמר להם במבטי – האמת היא שאין אמת אחת להלחם עליה, ואין מלחמה צודקת, כי אין מלחמה מנצחת או מנצחים במלחמות

הייתי עד לא מזמן לוחמת, אבל גיליתי, שאין מי שיכול לרדוף אותי למלחמה באים אין לי צורך להתפלש באבק שדה הקרב. אז אני לומדת להניח את הנשק, ולא לחפש איפה צריך להלחם יותר, אלא היכן להתבונן ממקום אחר, בוגר, ואוהב

אז אולי, המקום של הנשים בדור שלנו הוא לספר וללמד את הילדים שלנו את האמיתות שלנו, שבראי הדורות תוכיח את עצמה יותר נכונה, קשובה, ואמיתית, עם החיים וההתנסויות שלנו. אולי אלה אנו שנבחרנו לעשות תיקון, לגלות את האמיתות שנקברו עמוק עמוק, עם דורותינו הקודמים. נכון זה לא קל, ודורש המון אומץ כמו שהסבירו לי אין סוף פעמים, אבל האמת היא שאני לא מכירה דרך אחרת לשרוד, להתקיים, ובהמשך הדרך ללמוד לחייך להנות וללמוד איך לצחוק ולרקוד. כי בממלכה שלי אנו כן ממציאים את הגלגל. אנו יוצרים מה שלפנינו התקשו להחביא

שלך
יעל זהבי-מיטלמן

 

• Thursday, September 18th, 2008

במקום רחוק, מעבר לים גדול, ים של שנים, שוכנת ארץ. כן היא על הכדור הזה, אי שם, אבל לא מעבר להרי החושך. זוהי ארץ, שהגשם רב בה, אך גם השמש לא מחסירה קרניה, להציף את האנשים באור של חום ותקווה

בארץ הזו אנשים מחייכים. הם מחייכים כי טוב. הם מחייכים כי נעים לחייך לאנשים מסביב, כמו גם לעצים ולאבנים. לא הם לא כל הזמן מחייכים, כי זו ארץ כמו כל ארץ אחרת, אם באמת יש כזה, (אני לא בטוחה שיש ארץ כמו כל ארץ אחרת, כי ארצות מביאות תרבויות שונות.) טוב, אז חיים בה בני אדם, ומכך נובע שיש בה הכל כמו עצב, ושמחה, אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, הנאות, כמו שחווים כל בני האדם בעולם

אז מה מיוחד בארץ הזו? יש לאנשים שמש בעיניים, לא לכולם אבל למרביתם, והרבה טוב בלב. כשהעיניים נפגשות, עם אדם זר שעובר מולי, אותו האדם לרוב מחייך, ואפילו מקצין ומברך לבוקר טוב, וממשיך בדרכו, מעין קסם כזה. יש משהו של להסתכל בעיניים ולחייך שעושה את הבוקר יותר בהיר, גם אם העננות כבדה, ואפילו מעט מטפטף

אז יש אנשים שמתאימים את הנעליים עגילים, ואם זה עושה להם טוב, אז אני שמחה שיש לזה מקום בעולם שלנו, כי אנו כאן בשביל שיהיה גם טוב. אבל כמו האנשים שמתאימים את העגילים לנעליים, אני מתאימה את הלב למקום, או אולי יותר נכון לאמר, אני מתאימה את המקום ללב. המקום הזה, אותו אני חווה יום ביומו, שנותן כל כך הרבה ירוק בלב ובעיניים, מברך אותי בברכתו, יום ביום, הוא המקום אותו אני מקדישה לכם כיום
באהבה
יעל

• Monday, September 08th, 2008

רציתי, בפתיחת הבלוג החדש שלי ” סיפורים של יעל,” לפתוח באמירת חיזוק לכל הנשים שבחרו באמהות. ילדים הם יצירה של שני אנשים. גם אם לעיתים הצד השני לא שותף מסיבה זו או אחרת. עדיין בכל אחד מאיתנו קיימים שניים. אנו יצירה של חיבור. וכשמסתכלים בראי הדורות, אפשר לגלות בנו מרבד עשיר באנשים, ריחות, תרבויות, שספגנו מהורינו, והדורות שהביאו אותנו לחיות על הכדור הזה.

מרביתינו לא זכינו בדורות האחרונים לחיות בשבט. וכאמהות לדורות הבאים, עובדה זו מקשה עלינו לבנות עולם של ערכים, רוחניות, ולתת לילדים מתוך היש, שהיה כל כך ספוג בהרבה מהדורות שבנו אחורה. היה ספוג בשבטיות, בחיים של היחד. כן אני יודעת, יש מחיר יקר לחיות בתוך שבט, עובדה, כשבט ישראלי, החיבור התרסק בשלב זה או אחר, בטח במספר מקומות לאורכה של הדרך.

כך שכאמהות מוטלת עלינו האחריות לתת ממקום ריק, ממקום שאנו לא זכינו לו. אני רוצה לעודד כאן את כל האמהות באשר הן, לחפש סיפורים שמדלגים דורות רבים אחור. סיפורים שבטיים, מלאי חוכמת חיים ואהבה, בשביל לעשות תיקון דורות למען העתיד, למען הילדים. שאלה ילמדו לצור את השבטיות, והכחמה שלהם, ולחדש בזאת את החוזק שבאהבה שבקבוצה, בחיבור, במשפחתיות.

אני אנסה בבלוג זה להביא מעט מהחוכמה שאני סופגת בדרך המדהימה שאני זוכה לה בחיים. מקווה שזה יעזור לעולם סביבי ליותר טוב, ובעיקר ליותר אהבה.

שלכם,

יעל זהבי מיטלמן,

אמא, אומנית, סופרת סיפורים, רק מאהבה