• Thursday, July 30th, 2009

בנסיעה משדה התעופה לכאן
הרגשתי בית,
ככל שקרבתי התחושה התעצמה.
וכשנכנסתי בדלת הבנתי,
את הבית עושים האנשים.
המקום הוא רק תולדה של מה
שהאנשים יוצרים.

הבית הוא האכפתיות והנתינה
בבית שכולו רהיטים ראיתי לבבות
ראיתי התרגשות של ניצוץ בעיניים
ראיתי פנים אוהבות
ראיתי את התשוקה ללהיות יחד
ללא פחדים, רק ממקום של יש
ממקום של הורות
ממקום שרוצה, שמקווה

ממקום שבו השמיים יכולים להיות גם כחולים
וגם אפורים, וגם ורודים לעיתים
כי תחת השמיים, על פני האדמה
חיים אנשים שמלאכתם אהבה
ומהמקום הזה של האהבה
מותר לעיתים לצחוק, ולעיתים לחוות עצב
מותר לגדול ומותר להיות קטן
מותר לצחוק ומותר לצעוק
מותר להיות מי שאתה.

וכשהשמיים יכולים להיות מה שהם
העננות מתפזרת
ואת המפגש מחברים לבבות, לבבות של אנשים
וכן, לעיתים דמעה בעיניים.

שמאי ועפרה,
תודה על היותכם, ותודה על החוויות המשותפות
ותודה על ההורות, והסבתאות
מכולנו,
שרון, ים, שחף, פלג ויעל

• Monday, June 01st, 2009

יש לי חברה שנפטרה באחרונה מסרטן השד. לא שאני כזו מבינה במוות, גם בגילי המתקדם, עדיין המושג לא נתפס. איך  יכול להיות שקיום של אדם נעלם פתאום. באם הוא או היא מתמודדים עם מחלה קשה, כמו סרטן, או פתאום קרה משהו שעצר את שעון החיים שלהם. אז רגע הם שם, מלאיי חיות, צחוק, דמי, חוכמת חיים, אהבה לדברים  שיצרו אותם, ברגע האחרי הם פתאום אינם שם. מחוסרי משהו שגם הוא גדול מלהבין – הקיום, החיים. עוד לא הגעתי לנסות לקבל מושגים כל גדולים, אבל בשביל להתקיים בעולם בזה, כנראה שאי אפשר להמנע מזה.
אז באותה נשימה, הוזמנתי אתמול לארוע שאסף כסף למשהי אחרת שאני מכירה שנלחמת במחלה הכל כך מקוללת הזו. הארוע היה כל כך חיי, ומלא בכל התחומים שהאישה הנהדרת הזו, פאטי, אוהבת ובנוייה מהם. היא רקדה ושרה עם כל החבריה וקרוביה. היא הזמינה אנשים להגיד תודה לאנשים שאוהבים ותומכים בה. בדרכים מיוחדות. כל הארוע היה כולו סביבה, וחגג את החיים שלה.
זה היה ארוע מאוד מרגש, ומקסים, ומה שעבר לי בראש ובלב זה שאם להתמודד עם אתגרי חיים כל כך קשים, זה צריך להיות רק כך.
לפני שעזבתי לארוע כתבתי את המכתב הבא:

Dear Patty,

High above the roof tops,
above the tallest trees,
far from the clouds,
at the line where the sun meets the ocean
at a specific hour of the afternoon-evening,
when the sky fills up with magical colors of pink and purple
at that specific moment, earth gives light to a new form of life.

That new magic source of life is pictured then,
as all new forms of life are,
pushes its fresh form leaving the soil,
to walk, fly, swim on this enchanted planet.

Each of us has our own planet to explore,
cherish and flourish.
Each of these planets of ours
forms our life over and over
renew us at every cycle of our life.
These cycles are dictated by the sun, the moon,
relationships around us,
and many other aspects that build our lives.

At every cycle of our planet,
if we listen closely, and allow our selfs to be,
that planet can fill us up with new energies,
to allow us to take our next step journey
of our life experiences.

All we need some times is a good friend that reminds us to listen.
So I remind you to take that
powerful planet of yours
on your current and coming journey,
cherish it and allow it to fill you up
as a butterfly fills up a filled
with the light of its wings.

Allow the wise woman in you to help,
contain and cradle you in your
hard journey and struggles.
Hold to the love, that beautiful source of light
that comes from within you,
to guide you to over come your next step of life.

Love from me and from all people around you.

Yael

• Tuesday, February 03rd, 2009

הזמן אינו עוצר, ולו לרגע קט. השנה עוד לא התחילה ואנו כבר בחודשה השני. שום ציון דרך, אין שופרות ואפילו לא שטיח אדום. פשוט חודש נוסף ואפילו דיי קצר, ללא תואר, ללא אדרת. כן, כבר למדתי, ממרחב שנותיי לדעת שגם חודש זה יחלוף ללא זכר. אז איפה היינו, ומה עשינו. מאיזה הר ירדנו, ואיזו בקעה נפרשה לרגלינו. אני לא זוכרת. עובר עוד יום, ועוד יום, כמו טיפות הגשם, כמעט כל הימים נראים זהים, זה עם מעט זעתר, וזה עם סחוג וזה רק עם מעט מלח, אך לבסוף עוד טיבול הסלט האין סופי של החיים.
אז אני מחפשת נקודת ציון, אחיזה בקרקע – שתלחש לי ייחודיות, אות לקיים, לזה שברגע זה חלף ועבר, רגע שגם בו לא חשתי. השעות על קו רצף, החיים, המעשים, ואני כמהה מחד לחיי היום יום, לשגרה, ועם זאת מרגישה פספוס. היכן ימיי שלי, ואיך הגעתי ליום זה, שעה זו, שנה זו? איך מכל הימים, נשאר כמו אבק שהשאיר אחריו ג’יפ דוהר, הזמן האובד.
כך בכל הבליל הזה של החיים, אני לא בטוחה שאני מצליחה להשאיר חותם, אני אפילו לא בטוחה שאני צריכה או רוצה להשאיר חותם. מה התפקיד שלי ביקום הזה? במה אני ניחנת, במה אני נבדלת מעבר לזה שזכות קיומי הוא בקיומי והבדלי הוא מעצם היותי אני?
איני יודעת הרבה, וככל שאני יודעת יותר אני חשה שאיני יודעת כלום. אבל, אני יודעת שבשביל לחוש את החיים אני צריכה להיות מסוגלת לראות ולהקשיב, להיות שם, בתוך החיים עצמם, מבלי לפחד מהם. מבלי לחוש שזו אינה זכותי. אני יודעת גם שאני עושה זאת יותר מבעבר. אך כנראה שזה לא מספיק.
מהם החיים האלה? מה שאנו עושים מהם. אם נקשיב, חיינו יהיו קשובים, אם נחוש, הם יחושו אותנו. החיים הם כמו מראה שאם נהייה מודעים, לא רק שהם ישקפו לנו אותנו, אלה גם יראו לנו את הדרך הלאה.
יש משהו בעובדה שלחיים האלה ישנו קו סיום, בחיבור עם הקצב המטורף של החיים, והכהות חושים שבה אנו חווים את החיים שנותנת לי תחושה שהזמן שלי על הכדור מאוד מאוד יקר, יקר שאינו מאופשר מדידה בכלל. כל יום, כל שעה הם תענוג של קיום. הלווי והייתי יודעת איך להקשיב ולראות יותר. הלווי שהייתי יודעת לחוות את החיים יותר.
הלווי…

• Saturday, December 06th, 2008

יעל פחדה. היו לה הרבה פחדים בלב, והראש לא עזר, הראש לא עצר.
אימא שאלה את יעל, ” מה את צריכה?”
יעל ענתה, מקום קסם, מקום שלא פוחדים.
אימא לקחה דף, וקופסת צבעים, ושאלה, אז מה עכשיו?
יעל הרגישה בלב שלה חם ואמרה “ציירי לי שמש.”
אימא לקחה צבע צהוב וציירה עיגול על הדף, למעלה.
טוב? שאלה אימא
יעל לקחה את הצבע הצהוב והוסיפה קווים יפים מסביב לשמש.
אימא הסתכלה, חייכה, והוסיפה לעיגול הצהוב פנים. כי היא ידעה, שבמקום הקסם
השמש מחייכת ליעל.
אימא שאלה, טוב? ויעל ענתה, טוב.
ומה עכשיו? שאלה אימא,
עכשיו אותי.
אימא הסתכלה על יעל לרגע, ושאלה,
איזו יעל לצייר במקום הקסם?
יעל חשבה לרגע, “מחייכת,” ענתה.
אימא לקחה עפרון וציירה את יעל מחייכת.
ועכשיו? שאלה אימא,
עכשיו אותך.
איפה לצייר אותי? שאלה אימא
כאן לידי, נותנת לי יד.
אימא ניסתה אבל יעל לא הייתה מרוצה.
אימא הגישה ליעל את העיפרון, ויעל ציירה.
ראש עגול, הראש של אימא הגיע לשמש. גוף ארוך, ארבעה קווים לזרועות ולרגליים. 
שני עיגולים לעיניים, קו לפה, ושיער על הראש. וכמובן יד שמחזיקה בידה של יעל.
עכשיו טוב, אמרה יעל.
יופי אמרה אימא. ומה עכשיו?
עכשיו פרחים, ופרפר. אימא הציעה, אני אצייר את הפרחים ואת את הפרפר.
יעל חיכתה לאימא שתסיים את הפרחים. היא אהבה את הפרחים של אימא, במיוחד את הפרח הגדול.
עכשיו את, אמרה אימא. ויעל ציירה. היא ציירה עיגול ארוך, כמו שראתה פעם את רותי הגננת עושה. ואז הוסיפה שני עיגולי משני הצדדים, ושתי עיניים, וגם זכרה שרותי ציירה קווים על הראש, והוסיפה שלושה קווים על הראש.
יעל צבעה את הציור כשאימא הכינה את ארוחת הצהריים. היא צבעה את החולצה שלה ושל אימא באדום, כי היא אהבה אדום ואהבה את אימא. היא צבעה את החצאית שלה בכחול ואת המכנסיים של אימא בירוק. את הפרחים צבעה בצבעי הקשת. פרח אחד צבעה בסגול, אחר כתום, את הפרח הגבוה בכחול והיו שם גם פרחים אדומים וצהובים כמו השמש.
כשסיימו לאכול את ארוחת הצהריים אמרה יעל, “עכשיו תורידי לי את השמש.”
אימא חייכה, לקחה נייר חדש, וציירה את עצמה, אימא, מגישה ליעל את השמש. ויעל מחייכת.
יעל לקחה נייר וציירה את עצמה מתגלגלת מצד לצד על גבי השמש. יעל נראתה מאושרת.

בלילה, לפני השינה, אימא אמרה ליעל, תודה שציירת איתי היום, אני אוהבת שאנחנו יחד. ואז שאלה “הראש שלך כבר עצר? ויעל אמרה, “כן.” ונתנה לאימא חיבוק גדול ונשיקה. בלילה חלמה יעל חלומות נעימים. היא חלמה שהיא רצה בשדה מלא פרחים, ופרפרים רוקדים עם הרוח. היא גם חלמה שהשמש מלטפת אותה, ומערסלת אותה, ושהשמש הופכת לאימא שלה, של יעל, ואימא יושבת איתה בשדה והן יושבות יחד חבוקות ומתבוננות בפרפר.

 

• Monday, November 03rd, 2008

פסטיבל סיפורים בפורט אנגלס,
חזרתי לפני כמעט שבוע מפסטיבל סיפורים באולימפיק פננסולה. האולימפיק פננסולה הינו שמורת טבע ענקית בה יערות גשם, חופים לבנים ומרהיבים ועליהם בולדרים צחורים פרוסים על החופים. לאורכם סלעים ועליהם בחלקם חיות מים צמודות לסלע. מגוון הנופים, והיופי אינו ניתן לתאור, אני רק מעודדת כל אחד ואחת מכם להגיע ולהנות בעצמכם.
הפסטיבל היה מעבר ליכולת שלי לתאר במילים. החוויות הרבות שעברתי עם האנשים הנדירים האלה שעלו על הבמה והביאו באמתחתם סיפור ועוד סיפור. בחלקם מצחיקים עד דמעות, Donald Davis  סיפר על ילדותו, והאיש בן ה – 64 הפך לנגד עיניינו לילד. הביא את ילדותו איך שזכר ואפילו למד אותנו הקהל בסדנה שעברנו, לשוב ולהזכר בילדותיינו. חלק מהסיפורים היו עצובים ולעיתים קשים להקשבה. אחד הסיפורים אותם סיפרAlton Chang  עסק ביפני שעזר ליהודים לברוח בתקופת השואה מהתופת.
האנשים המדהימים האלה, שבאו לספר את סיפורייהם, החליפו דמויות על הבמה, ולקחו אותי איתם אל עולם הדימיון, עולם ספוג חוויות, עולמות, עמים ורגשות.
עוד עלו על הבמה ובאו Marygay Ducey  שבהומור השנון, החריפות לשון, ובדמיון הפורא, יצרה לנגד עיניינו דמויות ססגוניות. Ann-Louise Sterry  שבספייס האיטלקי שלה שבתה את ליבי במוסיקה והומור שנון ומפולפל. תאורי המשפחה האיטלקית שלה, מעברי התחפושות מדמות לדמות, השאירו אותנו ללא אויר לנשימה מרוב צחוק.
אך הסיפור שלי מפסיטבל זה, הוא על המפגש שלי עם Diane Workstein. המפגש שלי עם דיאן מתחיל שנים אחורה בחנות לספרים משומשים. אני מאמינה שהספרים קוראים בשמינו מבלי להוציא הגה. יש משהו בעטיפה, בצורת האותיות, ביחודיות הכותרת. אלי קרה ספר ועליו צוייר מעין עץ של תפוזים. הספר נקרא  .The Magic Orange Tree כשהגעתי הביתה והתחלתי לקרא בו, עברתי חוויה מדהימה. הספר מתאר את הכותבת שנסעה לטהיטי לאסוף סיפורים של המקומיים. יותר מהסיפורים עצמם שהיו קסם, והאיורים המקוריים, הקסים אותי התאורים שלה את המספרים והדינמיקות עם הקהל. הרגשתי כאילו אני לידה יושבת ומקשיבה וסופגת את הקולות והצבעים, והחוויה הכל כך מופלאה שחוותה דיאן.
לפסטיבל זה הגעתי במקרה. הייתי אמורה להגיע לפסטיבל אחר של מספרי סיפורים באותו סוף שבוע, שהתבטל. מאוד הצטערתי שהפסטיבל התבטל כי מאוד רציתי לחוות את החוויה של אנשים שמספרים סיפורים. אז בסיום טיפול פלדנקרייס, המטפלת שלי הציגה אותי למספרת סיפורים שהסתבר השהייתה בדרכה לפסטיבל בפורט אנגלס. כל שהייתה לי הפתעה גדולה כשדיאן, שלא ידעתי שהיא זו שכתבה את הספר על עץ התפוזים הקסום, עלתה על הבמה והחלה לספר סיפורים מהספר.

• Monday, September 29th, 2008

לכבוד השנה החדשה המתחילה להתפרס לפניינו, רציתי להקדיש לה מספר מילים

שנה יקרה, כולי תקווה שהשנה הזו תהייה שנה של חיבוק, כן כן, גם לנו מותר קצת הפסקה, מהמלחמות, האלימות, והקשיים, מהחולי והסבל שהסבו עלינו השנים הקודמות

בחלומי אני רואה, שנה של רוך של עננים, שנה של חיוכים בין אנשים, ובעיקר שנה ללא פחדים. עשי עמנו חסד

כן, אני מודעת שאורך הקדנציה שלך לא כל כך מצדיק השקעה כל כך מסיבית בנו בני האדם, אבל אולי הגיע הזמן שלפחות שנה אחת תשמור עלינו, תחבק אותנו, ותתן לנו להיות מעט יותר מאושרים

כן, אני יודעת גם  שהרבה מאוד תלוי באדם עצמו, אבל אולי בכל זאת, מעט סיוע לא יזיק. אז קבלי ברכותיי שנה חדשה, לימים של חסד ואהבה, למילוי הלב תקווה, שעולמינו יהיה טוב יותר, נדיב יותר, ומחבק.

ולכל אלה שרואים בתחילת שנה זו התחלה שלהם, תפילותי נישאות גם אליכם, ששנה זו עבורכם תהייה שנה של טוב.

אוהבת

יעל

• Thursday, September 25th, 2008

לילדה שבי,
ילדה, אני מגישה לך את אמא אדמה
כך מבין שתי ידיים
לעיתים רגבים רגבים
לעיתים פוריה, או צחיחה

לעיתים ספוגת שמש
לעיתים עטופה בחושך
אך היא שם

איספי אותה בשתי ידייך הקטנות
שחקי איתה, היא קוראת לך לשחק
למשש, להתפלש בה, אמא אדמה

היא אמך, ממנה נאמר כי באת
הריחי, תני לה למלא בניחוחתיה את ריאותייך
מריח הענבים בכרם, ריח הפרות במרעה
ריח הירוק של האחו הגולש לרגלייך
ריח ציפור המתקשה מעוף

סיפגי אותה, היא אמך
מרחי אותה על פנייך
תני לה לעטוף אותך בכל שיש בה
יש בה את כל הדרוש לצמיחה שלך

היא תספוג מכתך כשתפלי
היא תכסך בעיציה כשתרטבי מהמטר
היא תרשה לך ללכת לאן שתרצי
היא תנתב רגלייך
היא תורה לך כיוונים

היא תלטף בידיי הרוח
היא תעטוף במעיל יופיה, בראי פלאייה
התבשמי ילדה, אמך תמיד תחזיק, ותמיד תהייה חזקה
תמיד תעודד, אם תהיי קשובה מספיק
יש בה את כל סודות העולם ללמד אותך

חבקי ילדה בזרועותייך הקטנות
את מאורות השמיים
אלה יאירו את דרכך
ילמדו אותך את דרך האהבה

חבקי את איתני הטבע
שחוזקם יחברך לשורשים, לאדמה
לעבר, לשהיה
הקשיבי להם איתנים
ראי בהם מורייך
ראי בהם את השנים

התהדרי במעיל החום והקור, במעיל הזריחה והשקיעה
פרשי ידייך לארבע קצבי ושאי לאן שאמך תוביל
התהדרי בעונות השונות וברכי עליהן

והחשוב ביותר, אולי
שימי ליבך בניסתר שביקום
בפלאי
שאי ילדה יפה עיניים נוצצות
לכל שחדש, שלא מוכר
ולעולם אל תתני לפחדים
להשחיר את דרך האבנים הצהובה
עליה תדרכי בחייך

אוהבת, יעל

 

 

• Friday, September 19th, 2008

אני האבן שמכילה בתוכה חיים, דורות, דורות.
שכבות, שכבות אבן
חקוקים הם על חזי, חיי, גופי, ובעיקר על גבי.
הם שם, מאחור מפייסים, מגבים, מכילים, חיים, הדורות.
הם יוצאים מרחמי, מחזי אל הלא נודע
אלה העבר, ובגופי אלה – העתיד
דורות, דורות
מפלסים את דרך החיים להמשכיות
לתא האחד שנוצר ויווצר – וישא.
הם בי, בילדיי
הם תא, הם יווצרות
הם קיום, יופי ועוצמה
וגם כאב וצער
הם חוכמת התא
זה הנוצר, זה היוצר
עולם של תאים המכילים נשמות

ואני האם שפרחה מהתא,
אני התא שיצר אם
אני
וסביבי עלי כותרת לבנים
ועליהם חרוט עולם קסום
טבע הבריאה
ובתוכו האני וכל שבוחר
לחבוק בשתי ידיים את תא  – הבריאה.

• Thursday, September 18th, 2008

את המכתב הבא כתבתי לליהי לפיד בעקבות הוצאת ספרה אשת חייל

ליהיא אהובה,
קראתי את הספר שלך “אשת חייל.” ואני לא בטוחה שהטקסט הבא יהיה מחובר ישירות למה שאת ניסית להעביר בספר, שבעיקר העביר לי המון עצב ובדידות שאני מחוברת אליהם מאוד כמו גם תהליך של חיפוש ותהייה של זהות ושייכות, אבל זה מה שיצא לי בעקבות קריאות הספר 

טוב אז הבנתי,
משהו בסדר המשפחתי שתל אותי, בשביל לעשות סדר דורות. תיקון. לחבר דורות שנפרדו בגלל מלחמות, לעטוף דורות שסבלו אבל ואובדן, ובעיקר לנקות מעינינו את אבק הפחדים שסחבו ויצרו דורות העבר. אני כאן בשביל לראות ולהראות לדורות העתיד את עברם, ולדורות העבר לאן מוביל שביל החיים שלהם. הם לא הלכו בדרכי שושנים, דורותיי הקודמים. איש מהם לא באמת ידע אושר, כזה אושר של תקווה וקרבה. כל אחד מהם נשא צער, אובדן, ובעיקר בדידות מאוד גדולה. לכל אחד מהם קערת במים בה התבונן בעצמו, מנותק משבטו ודורותיו, ללא שורשים, יהודי נודד. משהו בניסיון לצור עצמו מתוך התמודדויות חיי היום יום את מהותו, וזכות קיומו, עיוותה את תפיסתו לקיום, לאהבה, ולזכות להיות. אבי אבותיי, העביר את המירמור מדור לדור, ללא קיפוח. עד היום, קיימת תחושה מרירה על הלשון, כשאני חשה את דורות העבר שלי. יש משהו כועס, ששכח איך אפשר לחייך, לשמוח, איך אפשר לתת בלי לדרוש ולקחת. איך אפשר להנות מהאחר מבלי לעטוף אותו בגלימה של דיכאון דורות. יש משהו מכלה ומכלא את כל השייך לשבט הזה שבט דורותיי

הדורות האלה הקודמים לא החכימו לחיות בשבט. החיים בשבט כל כך חנקו אותם שהבדידות, על ניקורה והקרות והמרחק שהביאה, הייתה עדיפה על החנק, עד הדביק שבקרבה, שבחוסר היכולת של חייה ותן לחיות. הם איבדו את צלם היותם שבט עוד לפני שזה נוצר, והאמינו לי, לשבט זה עבר מפואר של אלפיים שנות, ואם נבדוק, אולי אפילו יותר. כי משהו השתבש, מהו במעגל החיים לא עבד. ואני מבכה על שלא עבד, על שהשתבש, על שדרש כל כך שהדורות במקום לחבוק דורות עתיד, עסקו ואולי עוסקים עד היום בלגונן על עצמם, בלגדל דורות בתוך אידיאל של אני שומר עליך בזה שאני מכתיב לך, בזה שאני לא מקבל אותך, כי זה מה שתפגוש כשתכיר שבטים סביב השבט שלנו

הדורות הבאים גדלים ומבינים דיי מהר, במיוחד כשהם יוצרים את הדורות הבאים אחריהם, שהדורות הקודמים אינם מבינים שההתנסות העבר אינה ניתנת להכללה, היא איננה חוק מציאות. אי אפשר לחיות לפי התנסויות וחוקים, לרוב מאוד מחמירים, דורשים, ומאוד מחוברים למקום, ולחוקי העבר, להכתיב את העתיד, שאי אפשר להמשיך לחיות בעבר, הוא כבר לא פה ולא קיים

פעם ראיתי בעיניי רוחי אותי יושבת על האדמה, ישובה עם ילדיי על בירכיי, את אישי תומך מאחוריי, וכולנו רואים את הזמן חולף דרך משא העננים שעובר מעלינו. ענן ועוד ענן נוסעים, עוברים להם, ומסמלים את השנים, הימים והשניות, שאנו רואים, חווים, ומתגלגלים בחיים האלה

אני נוצרתי עם המון אהבה בתוכי, כזו אין סופית. הוריי מספרים שבתור תינוקת הייתי עומדת שרה ורוקדת במיטה בבוקר. לא האמנתי להם עד שראיתי זאת בילדיי. אז נתנו לי את מקום הזה של שואלת השאלות. זו שבגילה המתקדם מביאה את האמת שלה, כמו מעיניים של ילדה בת ארבע, בלי להתבייש, בלי להתבלבל. אין לי גיל. אני בת סיטואציה או הרגשה. אני יכולה להיות צעירה כגיל ילדיי כשאני איתם או חושבת עליהם, נזכרת בחוויות איתם, או שאני יכולה להיות גדולה ושומרת עליהם, ואפילו זקנה ורואה נכוחה את החיים על מה שלא למדנו עד שמגיעים לגיל מופלג, ואת האמיתות שנמצאות בין שורות החיים שלנו.  ראייה של אלפיים שנות, בשביל לראות את העולם ממרום דורותיי, להביט בעיניי אלה חוגגי המלחמות, ולאמר להם במבטי – האמת היא שאין אמת אחת להלחם עליה, ואין מלחמה צודקת, כי אין מלחמה מנצחת או מנצחים במלחמות

הייתי עד לא מזמן לוחמת, אבל גיליתי, שאין מי שיכול לרדוף אותי למלחמה באים אין לי צורך להתפלש באבק שדה הקרב. אז אני לומדת להניח את הנשק, ולא לחפש איפה צריך להלחם יותר, אלא היכן להתבונן ממקום אחר, בוגר, ואוהב

אז אולי, המקום של הנשים בדור שלנו הוא לספר וללמד את הילדים שלנו את האמיתות שלנו, שבראי הדורות תוכיח את עצמה יותר נכונה, קשובה, ואמיתית, עם החיים וההתנסויות שלנו. אולי אלה אנו שנבחרנו לעשות תיקון, לגלות את האמיתות שנקברו עמוק עמוק, עם דורותינו הקודמים. נכון זה לא קל, ודורש המון אומץ כמו שהסבירו לי אין סוף פעמים, אבל האמת היא שאני לא מכירה דרך אחרת לשרוד, להתקיים, ובהמשך הדרך ללמוד לחייך להנות וללמוד איך לצחוק ולרקוד. כי בממלכה שלי אנו כן ממציאים את הגלגל. אנו יוצרים מה שלפנינו התקשו להחביא

שלך
יעל זהבי-מיטלמן

 

• Thursday, September 18th, 2008

במקום רחוק, מעבר לים גדול, ים של שנים, שוכנת ארץ. כן היא על הכדור הזה, אי שם, אבל לא מעבר להרי החושך. זוהי ארץ, שהגשם רב בה, אך גם השמש לא מחסירה קרניה, להציף את האנשים באור של חום ותקווה

בארץ הזו אנשים מחייכים. הם מחייכים כי טוב. הם מחייכים כי נעים לחייך לאנשים מסביב, כמו גם לעצים ולאבנים. לא הם לא כל הזמן מחייכים, כי זו ארץ כמו כל ארץ אחרת, אם באמת יש כזה, (אני לא בטוחה שיש ארץ כמו כל ארץ אחרת, כי ארצות מביאות תרבויות שונות.) טוב, אז חיים בה בני אדם, ומכך נובע שיש בה הכל כמו עצב, ושמחה, אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, הנאות, כמו שחווים כל בני האדם בעולם

אז מה מיוחד בארץ הזו? יש לאנשים שמש בעיניים, לא לכולם אבל למרביתם, והרבה טוב בלב. כשהעיניים נפגשות, עם אדם זר שעובר מולי, אותו האדם לרוב מחייך, ואפילו מקצין ומברך לבוקר טוב, וממשיך בדרכו, מעין קסם כזה. יש משהו של להסתכל בעיניים ולחייך שעושה את הבוקר יותר בהיר, גם אם העננות כבדה, ואפילו מעט מטפטף

אז יש אנשים שמתאימים את הנעליים עגילים, ואם זה עושה להם טוב, אז אני שמחה שיש לזה מקום בעולם שלנו, כי אנו כאן בשביל שיהיה גם טוב. אבל כמו האנשים שמתאימים את העגילים לנעליים, אני מתאימה את הלב למקום, או אולי יותר נכון לאמר, אני מתאימה את המקום ללב. המקום הזה, אותו אני חווה יום ביומו, שנותן כל כך הרבה ירוק בלב ובעיניים, מברך אותי בברכתו, יום ביום, הוא המקום אותו אני מקדישה לכם כיום
באהבה
יעל